פסק זמן

פסק זמן

פרופסור קלייר רבין

תרגום: ורד איל-סלדינגר

חנה ואריק הם זוג בשנות השלושים לחייהם, נשואים חמש שנים, עם שני ילדים קטנים. אין להם כמעט זמן לשוחח זה עם זה, כיוון שבדרך כלל, ברגע שהם יושבים, התינוק מתחיל לבכות, או שהילדה בת השלוש רוצה לשחק. המתח ביניהם תמיד גבוה, בעיקר כי אין להם הזמן הדרוש כדי לפתור בעיות. הבעיות ביניהם מצטברות בקצב מפחיד. למשל, יש להם בעיות קונקרטיות לפתור, שלעולם אינם מגיעים אליהן: איפה לבלות את החג הבא, או איך לעזור לחבר שזקוק לכסף. יש להם בעיות רגשיות, כמו העדר אינטימיות, חיי מין וקרבה ביניהם. שני סוגי הבעיות האלה (מעשיות ורגשיות), כשאינן מוצאות פתרון, נוטות להחמיר ולגרום גם לבעיות האחרות להידרדר. אם לא יחליטו מה לעשות בחג הבא יתגברו ההרגשה הרעה וחוסר הקרבה ביניהם. אם אינם מרגישים קרובים ואינם מקיימים יחסי מין, הם מתוחים כל כך, עד שאינם מסוגלים לדבר על פתרון בעיות מעשיות. המעגלים האלה גדלים במשך הזמן.

זוג נורמלי במצב כזה משתמש בדרך כלל בפסק זמן כדי לעזור לעצמו. הם לא קוראים לזה "פסק זמן", וייתכן גם שישתמשו בו בצורה גרועה, ורק יפגעו ויעליבו זה את זה. פסק הזמן הוא הפתרון הטוב ביותר למתח ולהפחתת העוצמות הרגשיות, כדי שאפשר יהיה לדבר על בעיות. אבל כשמתשמשים בו בצורה לא נכונה, הוא נהיה פוגע ומכאיב. שימוש גרוע בפסק זמן נראה כך: חנה באה לאריק כשהוא מאכיל את התינוק. היא אומרת שהם פשוט חייבים להחליט בעניין העזרה לחבר שלהם, שזקוק זמנית לכמה מאות שקלים. אריק לא מרגיש פנוי לשיחות בזמן שהוא מאכיל את התינוק, אבל מנסה לשוחח בכל זאת. הוא מתחיל בקול רם למדי, ואומר: "את יודעת שאין לנו עודף כסף בעצמנו. אנחנו יכולים להיות בנק הלוואות לחברים שלנו?" חנה נהיית עצבנית עוד יותר בגלל הטון הכועס שלו, וזורקת, "מה זה חברות בכלל? רק לבלות בכיף יחד, או לעזור למישהו כשהוא צריך אותך?" אריק מתחיל להסתובב בחדר עם התינוק בזרועותיו, וצועק, "את לא תספרי לי על חברות  - לי יש חברים טובים, ואת זאת שמתלוננת שאין לך מספיק חברים, לא אני". חנה נפגעת מאוד, יוצאת מהחדר בטריקת דלת, והולכת לחדר השינה. בתה הקטנה, שצופה בטלוויזיה, מתחילה לבכות. מהומה שלמה במשפחה שחסרות לה המיומנויות הדרושות כדי להרגיע את המצב ולפתור את בעיותיה.

חנה משתמשת בפסק הזמן בצורה לא נכונה. פסק זמן הוא תגובה אינסטינקטיבית, בניסיון להירגע על ידי התרחקות מהאינטראקציה. היא טבעית ומועילה כשמשתמשים בה נכון. אבל כשמשתמשים בה בצורה לא נכונה היא גורמת לבעיות בין בני הזוג ובמשפחה להידרדר עוד יותר. בואו נבדוק מה היה נכון לעשות באינטראקציה הזאת, ומה היה בעייתי. מה שהיה נכון הוא שחנה העלתה את הנושא שצריך היה לטפל בו, ואריק אכן ציין את העובדה שאין להם די כסף כדי לעזור לחבר שלהם. כלומר, אפשר לומר שהם כן הבהירו את עמדותיהם. מה שצריך עכשיו הוא למצוא פתרון של פשרה שיספק את שניהם. יש תמיד אינסוף פתרונות אפשריים בכל מצב, גם אם כשהדברים אינם זורמים זה נראה בלתי אפשרי – כאילו יש רק שתי אפשרויות (הפתרון שלה והפתרון שלו), ואיש מהם אינו מוכן לקבל את הפתרון השני. אם ישתמשו בהיגיון ולא ברגש, יוכלו להעלות אפשרות נוספות רבות, כמו למשל: לבקש מהוריהם לעזור זמנית כדי לעזור לחברם, להציע לחבר סכום קטן יותר, לבקש חברים קרובים אחרים לעזור, לתת את הכסף ולהסכים על תאריך ההחזרה, להציע לעזור לחבר בדרכים לא כספיות... וכו' וכו'.

אבל כשנעשה שימוש גרוע בפסק הזמן, אין מרחב למחשבה רגועה על הבעיה ועל פתרונותיה.

מהם החוקים לשימוש נכון ומועיל בפסק זמן?

1. פסק זמן נחוץ כדי להפחית את העוצמות הרגשיות. כלומר, מי שזקוק לפסק זמן הוא מי שמרגיש מוצף רגשית וצריך זמן כדי להניח לרגשות האלה להירגע. זהו האדם שמוטלת עליו האחריות לבקש פסק זמן. בדוגמה שלנו אריק הוא שצריך לבקש פסק זמן. כיוון שהיה מוצף רגשית, הוא החמיר את הכעס והמתח, והתוצאה היתה שהאדם הלא נכון לקח את פסק הזמן.

2. פסק זמן הוא הצהרה רבת עוצמה. היא אומרת: "הרגשות מכריעים אותי כרגע, ואם אמשיך לדבר או להיות במגע אתך, יהיה גרוע יותר. אני לא חושב/ת בבהירות כרגע, תן/תני לי זמן להירגע."

3. מי שמבקש פסק זמן צריך לומר זאת הרבה יותר בקצרה ובתמציתיות. במקרה הזה, כל שאריק צריך לומר הוא "תני לי בבקשה פסק זמן של שעה, בסדר?"

4. האדם שמבקש את פסק הזמן צריך לנקוב בטווח הזמן ולעמוד בו. אריק אמר 'שעה'. הוא יכול היה לומר 'יום' או 'רבע שעה'. הוא צריך לדבוק בבקשתו ולהעלות את הנושא בזמן שבו הבטיח. אם אמר 'שעה', באחריותו לעמוד בתנאים כראוי. זה אומר לדאוג ששני הילדים יהיו במיטות, לבקש באופן ברור עזרה בהאכלה. ואם אחרי שעה הוא עדיין לא נרגע, או שהתנאים לא מתאימים עדיין, הוא יכול לבקש עוד זמן, אבל שוב, עליו להיות ספציפי, והפעם לדבוק בהבטחתו. כי לבקש פסק זמן זו הבטחה. היא אומרת: "אני יודע שיש לך בעיה ואני מוכן לדבר עליה. עכשיו לא הזמן המתאים, ואם נדבר על זה, הדברים רק ילכו וידרדרו. אני  מבטיח להכין את עצמי ואת התנאים במשפחה ולסיים את פסק הזמן בזמן שביקשתי".

5. האדם השני, בדוגמה שלנו חנה, צריך להסכים להבטחה. נניח שאריק מבקש שעה, ומבטיח שאחריה ידברו על עניין הלוואת הכסף. חנה יודעת שהיא הבטיחה לדבר עם אמא שלה בטלפון בעוד שעה. עליה לדבר על כך בצורה ישירה ולבקש את מה שהיא צריכה. האם עוד שעה תעזור? האם יעזור אם תתקשר לאמה עכשיו ותבדוק אם אפשר לשנות את הזמן? האם יעזור אם ידחו את כל העניין ביום אחד? היא אחראית לוודא שהוא יוכל למלא את הבטחתו.

6. כשהם מוצאים סוף סוף זמן לדבר, עליהם להגביל את זמן השיחה שלהם. אם הסכימו לדבר על הנושא למחרת ב- 10 בערב, אבל אז שניהם סחוטים ורק רוצים לישון - במקום לנסות לדבר בכל זאת, או "לשכוח" את הבטחתם, עליהם להגביל את זמן השיחה לעשר דקות, ולהחליט מתי  להמשיך.

כל זה נשמע אולי קצת מלאכותי. זה באמת מלאכותי, ואנו יכולים לראות זאת כסוג של גבס שאנחנו מכניסים את עצמנו לתוכו. כשמישהו שובר רגל, הוא צריך להיות בגבס (מלאכותי) כדי לאפשר לרגל להחלים. הגבס לא מבריא את הרגל. הרגל מבריאה את עצמה. אבל היא צריכה תמיכה כלשהי כדי למנוע לחץ נוסף עליה ועל הפגיעות החדשות. העולם הרגשי שלנו פיזי במידה רבה. רגשות הן למעשה ארוע פסיכו-פיזי. הגוף כולו מעורב במשבר הרגשי. האדרנלין עולה וגורם לחשיבה להיות כמעט בלתי אפשרית. הגוף כול מתקשה ומכין עצמו לקרב או למנוסה. במילים אחרות, על אף שהנושא הוא החבר שזקוק לכסף, הבעיה האמיתית היא שבני הזוג חנה ואריק מעלים פסיכולוגית את רמות האדרנלין שלהם, כי הם מתוחים עוד מקודם בגלל היותם הורים לשני ילדים קטנים, וכיוון שיש להם ערימה של בעיות לא פתורות ביניהם.

היה נהדר אילו ברגע המשבר היתה נכנסת לשיחה איזו פייה, או סתם מטפל או מטפלת רגילים, ולומר, "אוקיי חברים, זה הזמן לפסק זמן. תעזבו את עניין הכסף ותחליטו מתי תדברו עליו." למרבה הצער, לרוב האנשים אין פיות קטנות בבית, או מטפלים שזמינים ליעוץ און ליין. לכן בני הזוג צריכים לקחת על עצמם את שני התפקידים באותו הזמן. עליהם להיות עצמם ולהגיב כמו בני אדם נורמאליים... כלומר, להגיע למשבר מהר. באותו זמן צריך להיות להם בתוך הראש צופה חיצוני, שאומר, "פסק זמן, פסק זמן, פסק זמן". הצופה הקטן בתוך ראשם של שניהם, או אפילו של אחד מהם, הוא מספיק, אם הם מוכנים להיות מהימנים זה כלפי זה. כלומר, אם אחד מהם אומר "פסק זמן" שניהם לוקחים פסק זמן. אם יתחילו להתווכח על פסק הזמן (אחד יאמר "פסק זמן", והשני יגיד "מה פתאום"), הדברים ימשיכו להידרדר.

החדשות הרעות הן שקל מאוד לשחק עם החוקים. אנשים זקוקים לפסק זמן כי הם מתוחים, כועסים, מרגישים דחויים, מתוסכלים מינית, ועוד. לא מתחשק להם להיות נחמדים ולתת דבר כלשהו לבן או בת זוגם, כולל פסק זמן. אבל שניהם יצטרכו לחיות עם התוצאות, ועלול להיות להם קשה מאוד אם לא ישתמשו בפסק זמן. מה שקורה אז הוא שפסק הזמן הופך לכלי נשק במריבה. כמו במקרה שבו חנה פשוט יצאה מהחדר ועזבה את אריק. במקום להיות טכניקה בונה שיכולה להציל את נישואיהם, פסק הזמן הוא רק עוד דרך לפגוע באדם השני.

אנשים שאינם יודעים להשתמש נכון בפסק הזמן, משתמשים בו בכל זאת. כיוון שהם מתוכנתים לברוח מסיטואציה גרועה, אנשים עושים פסק זמן בצורה לא נכונה כל הזמן. הם בורחים למחשב, יוצאים מהבית, חוטפים את העיתון וקוראים בו, מתחילים לאכול יותר מדי, מעשנים, הולכים לישון, או משתמשים בעוד אחת מאינסוף הדרכים שבהן אנשים מתנתקים זה מזה. ודרכי התפקוד הלקוי האלה פועלות להפחתת המתח של האדם שנקט בהן (ולהעלאת המתח של האדם השני), כך שהבעיה היא שמשתמשים במה שהצליח שוב ושוב. עכשיו אין לבני הזוג שום דרך לשוחח, כי שניהם משתמשים בפסק זמן בצורה גרועה פעם אחר פעם.

על פסק זמן צריך לדון, ולקבוע חוקים. מערכת יחסים אינטימית, כמו כל מערכת יחסים, דורשת חוקים בסיסיים, ואתם לא "קרים ואדישים" אם אתם מנהלים שיחה רצינית על חוקים בסיסיים. אתם בוגרים ומועילים, כי כשאנשים שאוהבים זה את זה באופן בסיסי מתגברים על מצבים רגשיים חזקים מדי, הם עוזרים זה לזה בכך שהם מצליחים להירגע.

מרתון זוגי עד שייצא עשן