כי האדם עץ השדה

כי האדם עץ השדה[*]

גרעין קטן אחד ניתק ממקומו ועף באוויר. הוא נבהל כשהרוח משכה אותו מביתו, ולא ידע מה יעלה בגורלו. כעבור זמן שלא ידע לספור, הרגיש שהרוח מאטה והוא מתחיל ליפול למטה. אף אחד לא שמע אותו צועק מרוב פחד, עד שנחת על הקרקע. מעוצמת נחיתתו, שקע קצת.

הוא התנער והביט סביבו. לא היתה שם נפש חיה, הקרקע היתה יבשה וצהובה, כמעט אבק, אפילו האוויר היה חם ויבש.

ביתו הקודם היה גבוה על עץ בגינה. היה איש אחד שכל יום בא לגינה, ניכש עשבים שוטים, נתן לעצים דשן משובח, השקה אותם במים לפי צורכם. הגרגר הרגיש בטוח שם, הוא ידע שכל צורכיו יתמלאו. עכשיו הוא לא ידע מה יקרה לו והוא היה בטוח שלא ימצא מה לאכול ולשתות, יתייבש וימות.

כשירד הלילה, הגיעה אליו טיפה של טל. והגרגר התחזק ממנה, וגילה שהוא מצליח לשאוב מהקרקע גם קצת מזון. לאט לאט, התחיל לשלוח זרועות קטנטנות ולגלות יותר ויותר אוצרות בסביבתו הקרובה. כעבור זמן מה, הפכו הזרועות הקטנטנות שלו לשורשים של ממש. הגרגר גילה שככל שהוא שולח את שורשיו רחוק יותר, עמוק יותר, הוא מוצא יותר מזון.

יום אחד, מצא הגרגר מים בצבע קצת שונה מהרגיל, הם היו חומים, כמו האדמה במקום שממנו הגיע. בשמחה שתה אותם, נזכר בביתו הישן... אבל המים הללו עשו לו כאב בטן, והוא למד לא לשתות יותר מים חומים.

יום למחרת, ראה הגרגר גוש שחור, דומה מאד לדשן שהיה הגנן מביא לגינתו הקודמת. הגרגר זלל את הגוש בתאווה גדולה, בטוח שזכה באוצר גדול. אבל הגוש השחור התברר כתולעת טפילית, והגרגר איבד שורש אחד כשהיא זללה דרכו.

הוא התנער והמשיך לגדול, מצמיח את שורשיו ולומד לאט לאט לבחור את מזונו.

כעבור זמן נוסף, התחיל ראשו לבצבץ מעל השטח, הוא גידל גבעול ואחר כך עלה ועוד עלה, בד ועוד ענף... הוא הפך לשתיל. עכשיו ראה יותר רחוק, והקרקע היתה צהובה גם במרחקים מאד גדולים, והאוויר היה חם ויבש...

השתיל הקטן היה בטוח שככה ישאר לתמיד, שתיל קטנטן וחלש, שכל כבשה תועה יכולה לזלול. בכל זאת, הוא המשיך לשלוח את שורשיו ולחפש מזון ומים, משום שיצר החיים פעם בו.

לאט לאט, גילה השתיל שהוא גדל, וצומח. שלמרות היובש והאדמה השונה, הוא מוצא מזון טוב. כל יום הוא צמח קצת, גבה והתרחב. הגזע שלו התעבה, הבדים הפכו לענפים. ויום אחד הבין השתיל שלנו שהוא עץ של ממש. הוא היה מלא גאווה בהישג שלו, והבין שכדי לשמור על עצמו עץ חזק וגדול הוא צריך להמשיך לשלוח את שורשיו רחוק רחוק, ועמוק עמוק, לבחור לעצמו רק מזון מצויין במיוחד, ולהקפיד לשתות המון מים בצבע הנכון.

עכשיו, כשהשקיף סביבו, גילה שיש המון עצים כמוהו במרחב, רחוקים זה מזה, כל אחד עומד לעצמו. הוא גם ראה שמדי פעם צצים אנשים במרחב. נחים קצת בצלו של עץ זה או אחר וממשיכים הלאה. הוא מאד הצטער על הבדידות שלו, אבל הוא היה עץ, ולמרות חוסנו הוא לא יכול היה לזוז ולהתקרב לחבריו העצים האחרים.

יום אחד, ראה העץ שלנו שני אנשים מתקרבים במרחב. הם הלכו לכיוונו, והעץ מאד התרגש כשהם פרקו את התיקים שלהם וישבו לנוח למרגלותיו. הוא ממש התאמץ שהגזע שלו יהיה להם נח. ואחרי המון זמן של בדידות במרחב, הוא שמע סופסוף אנשים מדברים שוב.

הוא היה בטוח שהם יספרו אחד לשני על נפלאות העולם, שהרי הם אנשים ויכולים לזוז ממקום למקום.  הוא היה משוכנע שהם יספרו זה לזה על החברים הנפלאים שלהם, משום שהם אנשים, ויכולים ללכת לפגוש חברים. הוא היה בטוח שהם יהיו שמחים...

נחשו כמה הוא היה מופתע, כשהאנשים סיפרו זה לזה על כמה שהם עצובים, וכמה קשה להם. הוא הקשיב בעניין רב, ושמע שוב ושוב שהם עושים דברים שהם בכלל לא רוצים לעשות. שהם בטוחים שככה חייבים, ואין ברירה. הוא היה ממש מופתע כשהוא גילה שהאנשים האלה בכלל לא יודעים שהם יכולים לזוז! והוא החליט שהוא חייב להגיד להם משהו...

דמיינו לכם את תדהמתם של האנשים, כשמתוך העץ עליו נשענו, בקע קול!

"כשהייתי גרגר קטן, נורא פחדתי לזוז מהאדמה שבה חייתי" סיפר העץ "ואז הרוח העיפה אותי לפה. נורא פחדתי, כי שאני לא יכול לזוז, ואני לא יכול לבחור איזה אוכל יהיה לי בקרקע, או כמה מים יגיעו אלי".

"ובכל זאת גדלתי; משום שלמדתי, אפילו במדבר, להזין את עצמי רק במים הטובים בקרקע שלי, ורק במזון הכי נכון לי. גיליתי שאפילו במדבר, יש לי את כל המשאבים להיות העץ הגדול שתמיד חלמתי להיות. העץ, שעכשיו הוא כל כך חסון, שאתם נשענים עליו, וכל כך רחב צמרת, שהוא נותן לכם צל".

הוא שתק רגע, נותן להם הזדמנות לעכל את העובדה שסיפר את סיפורו. ואז הוסיף: "וגם אתם,  אנשים, יכולים לבחור במה תאכילו את נפשכם, מה ימלא את חייכם, אתם יכולים לבחור לשתות לרוויה רק מה שנכון ללב שלכם!

יש לכם את כל המשאבים להיות בדיוק מי שאתם רוצים להיות..."

[*] (דברים כ', 19)