אחת השאלות שמטרידות נושים שחייבים להם כסף הינה עיתוי גביית החוב: האם כדאי למהר ולגבות את החוב מייד כשהוא נוצר או שאולי לחכות קצת ולתת לחייב הזדמנות להסתדר ולהחזיר את חובו?
נושים רבים, בעיקר ספקים, לא ששים למהר ולפתוח בהליכים משפטיים כנגד חייב, מחשש שהליכים אלו ימוטטו אותו ויקטינו בכך את הסיכוי להחזר החוב, וגם מחשש שפתיחה בהליכים תגרום לכך שאותו חייב יחדל מלרכוש מהם סחורות. יש לזכור כי החייב הנו בדרך כלל לקוח של הנושה, ולעתים אפילו לקוח גדול. הנושה יעדיף פעמים רבות להמתין בסבלנות ולנסות לגבות את החוב מבלי להשתמש באמצעים משפטיים.
הבעיה מחריפה כאשר מצטברות בידי הנושה אינדיקציות לכך שהחייב קרוב למצב של חדלות פירעון, שבו לא יוכל עוד להחזיר את חובותיו. במצב שכזה האינסטינקט הכלכלי של הנושה הוא למהר ולפתוח בהליכים כדי להיות הנושה הראשון של החייב. התחושה של הנושה תהיה לרוב שמי שימהר יראה את כספו, ומי שיחכה יפסיד את כספו, משום שאת המעט שנשאר לחייב יקחו אחרים. בגלל תחושה זו - ברגע שחייב (או חברה חייבת) מגיעים למצב של חדלות פירעון, מייד עטים עליהם הנושים, ובן לילה הם מוצפים בתביעות ובבקשות לביצוע של בטוחות שנתנו לנושים.
הפרדוכס הוא שדווקא במצב הזה קטנים הסיכויים של נושה לגבות את חובו, משום שכאשר כל הנושים עטים בבת אחת על החייב, עסקיו מתמוטטים במהירות, וממעט הכסף שנשאר בהם אין דיי בכדי לכסות את החוב לכל מי שפתח בהליכים משפטיים. הפרדוכס הזה גורם לכך שנושה שמיהר ופעל בזמן סביר כנגד החייב עשוי לגבות פחות כספים מנושה שממתין בסבלנות עד שהחייב יתאושש ויכולת הפירעון שלו תשתפר.
אז מה לעשות?
התשובה, כמו תמיד, תלויה בנסיבות העניין: אם לחייב ישנם נושים רבים ויכולת פירעון נמוכה, סביר להניח שהוא ימצא עצמו בפשיטת רגל (או פירוק – אם מדובר בחברה). במקרה שכזה אין שום סיבה לחכות, אלא יש להגיש תביעת חוב לנאמן/ מפרק במועדים הקצובים בחוק או בהחלטת בית המשפט. אם החייב לא נכנס לפשיטת רגל, אזי יש מקום לשקול את עיתוי פתיחת ההליכים נגדו. השיקולים הרלבנטיים יהיו מספר וגובה החובות שיש לחייב, כמות ההליכים שנפתחו נגדו, מיהם הנושים (האם בנקים או ספקים – יש הבדל גדול בין השניים שלגביו נפרט בנפרד), האם העסק עדיין מתפקד או שחדל למעשה מלהתקיים, וכמובן – גילו של החייב – האם יש לו יכולת עתידית להשתקם.
כל הפרמטרים הללו כפופים לדיני השיהוי וההתיישנות: אם החוב עומד להתיישן – מובן שיש למהר ולגבות אותו, משום שאחרת יאבד הנושה את זכויותיו. אותו הדבר – אם ישנו חשש שהגשת תביעה או הגשת בטוחה לביצוע עשויה ללקות בשיהוי, וכתוצאה מכך להביא לדחיית התביעה – אף אז יש להקדים ולפעול. אם מדובר בחוב "טרי" ואין חשש מהתיישנות או שיהוי, וכל הפרמטרים מצביעים על עדיפות להמתנה על פני גבייה מיידית – אפשר לשקול להמתין עם הגבייה. כמובן שיש להיזהר מאוד בשקלול המרכיבים, משום ששאלת העיתוי תשפיע על יכולת גביית החוב ועל גובה הסכום שיתקבל, אם בכלל.
(אין באמור לעיל משום עצה משפטית ויש לשקול כל מקרה על פי נסיבותיו).