כבוד

כבוד.
מה המשמעות והציפייה מכבוד? כבוד זו מילה שבעקבותיה באה הציפייה של בן האנוש כיחיד ו/או מחברה, להתנהגות מסוימת מבן אנוש אחר כיחיד ו/או מהחברה.
המילה כבוד נזכרת אצל בני האנוש כיחידים וגם אצל עמים, קהילות, עדות, דתות, כתות, חברויות, קבוצות ואף אצל ארגוני פשע, שמשתמשים במילה לשם קוד התנהגותי מסוים, שיוצר תרבות שמשקפת אורח חיים.
מערכת זוגית שמבוססת על כבוד ולא על הבנה, אמון, נאמנות, ושיתוף לשם מימוש מטרה משותפת, יוצרת מתחים רגשיים ואף חיכוכים פיזיים, שמובילים לסבל ואף לפרדה והתפרקותה של הזוגיות.
הפרוש למילה כבוד נובע מהצורך, מהנזקקות, ומהציפייה של בן האנוש להתנהגות מסוימת מאותם הגורמים שציינתי, שתגרום לו להרגשה אישית טובה.
כלומר, ההתייחסות לכבוד כקוד התנהגות היא רגשית, אמוציונלית, והיא אינה יכולה להיות התייחסות רגועה, עניינית, כלומר רציונלית.
התרבות שמשקפת אורח חיים שבמהותה קיים דפוס התנהגות שמטרתו מימוש הכבוד, תרבות זו יוצרת היררכיה ומעמדות, ולכן לא יכול להיות מצב שבו בן האנוש יהיה חופשי ויממש את רצונותיו, ולכן גם לא יכול להתקיים במציאות כזו אורח חיים רגוע ושלוו מבחינה חברתית, אלא דפוס התנהגות אמוציונלי שבסיסו אגואיזם, אינטרסנטיות ומניפולטיביות שמשקף את רמת המודעות של בן האנוש בעל האגו.
לכן הסיסמאות כמו, כבוד האדם וחירותו, כבוד מעלתו, לתת כבוד, איש של כבוד, כבוד המשפחה, אות כבוד, בית הכבוד, כבוד הרב ועוד, שהם במסגרת חברתית שבבסיסה נמצאת המילה כבוד, סותרת ואף מטעה את האמרות לחופש, חרות, ומציאות רגועה ושלווה, כיחיד וכחברה.
כתוצאה מהצורך והנזקקות הרגשית להשגת כבוד, אנשים מוכנים לעשות הכול, אפילו להביא את עצמם עד למצב הכי קיצוני של רצח.
מסקנה: כבוד יוצר צפייה לקוד התנהגותי אצל דורש מתן הכבוד, קוד התנהגות שמטרתו לגרום לו להרגשה חיובית, כשהצפייה היא לקוד התנהגותי שמטרתו היא לגרום לו להרגשה טובה בלבד, לכן לא יכול להיווצר מצב שההתייחסות תהיה רגועה ועניינית, מה שיוצר מתחים רגשיים במערכות היחסיים.
התייחסות חברית רגועה ועניינית, רצוי שתתרחש מתוך הבנה ולא מתוך החיפוש אחר הרגשת הכבוד, כלומר מתוך רציונליות ולא אמוציונליות.
סיכום: האנושות כיום בנויה ברובה על מתן של רגשי כבוד.
מתן רגשי כבוד שנעשה מתוך צפייה לדפוס התנהגות בעל קוד רגשי מסוים, שנובע מתוך הצורך והנזקקות רגשית חיובית לשם ההרגשה הטובה, אינו יכול לאפשר לבן האנוש כיחיד וכחברה את החופש, את החרות, את הרוגע ואת השלווה, שיכולים ליצור ולאפשר את מערכת היחסים שהיא נטולת אגו.
לכן, האמרה כבוד האדם וחירותו סותרת את עצמה.
כבוד וחירות הן שתי מילים בעלות משמעות מנוגדת ושונה אחת מהשנייה.
כבוד לא יכול להעניק את החירות, כלומר את החופש.
חירות של היחיד ו/או החברה לא יכולים להתבסס על דפוס התנהגות של כבוד, שנובע מתוך צורך ונזקקות רגשית אישית, אגואיסטית, אינטרסנטית, שמושג באופן מניפולטיבי של דורש מתן הכבוד, וכול זאת לשם ההרגשה האינדיבידואלית אשר תגרום לו להרגיש טוב עם עצמו, ורק כדי שהוא לא ירגיש רע עם עצמו.
רק כאשר בן האנוש רגוע, כלומר כשהוא אינו מייצר ומפעיל את רגשותיו הפנימיים גם לא את ההרגשות החיוביים שגורמים לו להרגיש טוב כמו, אהבה, אושר, שמחה, צחוק, הנאה, יצר מיני ועוד, וגם לא את הרגשות השליליים שגורמים לו להרגיש רע כמו, פחד, חרדה, כעס, דיכאון, לחץ, צער, עצב ועוד, מצב זה מאפשר לו לנטרל את עצמו מהנדנדה הרגשית, מהזיגזג הרגשי, שנע בין הרגש הטוב לרגש הרע, ובכך להיות מחובר לעצמו, לאני העצמי, לזהותו האמיתית, ואז היכולת שלו לפרש את המציאות האמיתית שבה הוא נמצא ושבה הוא חי יכולה להיות ברורה יותר, שפויה יותר.
המסר במאמר: בן אנוש רגוע, אינו צריך ואינו נזקק רגשית לאנשים שיעשו לו כבוד, וזאת בשביל להזין לעצמו את האגו, וזאת בכדי שהוא ירגיש טוב עם עצמו, כי בעצם הוא בעצמו מרגיש רע עם עצמו.