הרעיון שאפשר להרפות, להפסיק לרגע לחשוב מה יגידו ולאבד שליטה – נראה לאנשים מערביים כמונו מופרך ומיותר. על מדיטציה אקטיבית: אם לא תנסו, לא תדעו"נתחיל בנשימות כאוטיות בלתי סדירות וחזקות...", הודיעה המנחה. "בשלב השני", היא המשיכה, "נצעק, נפרוק, נבכה.. כל מה שמרגיש לכם נכון, כל הזבל יצא החוצה. בשלב השלישי" – היא לא הרפתה – "אנחנו נקפוץ על הרגליים, ידיים למעלה ונצעק הו..הו... ". "הלו?! השעה 7 בבוקר, עוד לא התעוררתי", אבל המורה בשלה. "אחרי 10 דקות תשמעו צעקת stop ואז אתם פשוט תעמדו במקום. בשלב החמישי רוקדים וחוגגים את החיים".נכנסתי למדיטציה עם מוח עמוס מחשבות ועכשיו יש בי עוד מחשבות: לא מספיק העומס שהגעתי איתו? בשביל מה לי כל זה? מה אני אצעק? ומי עוד יצעק? ואיזה מין מדיטציה זו בכלל? אני אמורה להירגע כאן לא? ככה לאבד שליטה בפומבי? לסגת כבר אי אפשר. עם הישמע המוזיקה, בחוסר חשק מוחלט התחלתי עם הנשימות, לא סדירות, ידי מנפנפות באוויר לצידי הגוף, בניסיון להכניס עוד אוויר ועוד אוויר. כל המיקוד שלי היה בתוך הנשימה. כל מה שהייתי עסוקה בו זה להצליח להיות בתוך זה. אחרי 5 דקות כבר חשתי מותשת והתחילה לרוץ לי מחשבה בראש: נו, מתי זה נגמר?המוזיקה התחלפה והגיע השלב הבא. זה אומנם התחיל בקול חלש (לא נעים מהשכנים), אך התגבר לסדרת צעקות וחבטות על הכרית, שגרמו לי להיות מופתעת מעצמי. בשלב השלישי התחלנו "אירובי". קופצים במקום, מכניסים אנרגיה לגוף, זה היה השלב שהמיינד שלי הודיע לי חגיגית: די. עודי מתכננת השתלטות לא טקטית על המערכת, נשמעה קריאה, בקולו של אושו: Stop.אחרי 30 דקות של רעש, פתאום שלווה. דממה. אני חשה את הזיעה ניגרת לי על המצח, גופי מנסה להסדיר נשימה. סוף סוף דממה. גל של אנרגיה נעימה מציף את גופי. אחרי כל הכאוס הזה, השקט הזה מציף אותי. צלילי המוזיקה שוב ממלאים את החלל ואני רוקדת, מרקדת לי קלילה ורגועה, כל המחשבות שלי התפוגגו ואני בתוך הגוף, נעלמת לתוך הריקוד.
הכאוס הפרטי שלכםהמוח שלנו כל הזמן עסוק. זיכרון רודף זיכרון. רצף המחשבות הבלתי פוסק מביא אותנו לחיות כל הזמן מחוץ להווה של כאן ועכשיו. אנחנו קמים בבוקר וחושבים על כל התוכניות לאותו יום, עבדים לטלפונים הניידים, לאלף ואחד גירויים בלתי פוסקים. כמו עכברי מעבדה שרצים שוב ושוב את אותו סיבוב באותו מקום, רק שה"נוף" לעיתים שונה. אנחנו מכורים. מכורים לשליטה, מכורים להרגלים שלנו, לעבודה שלנו, אפילו בחופשות. כמה פעמים שמעתם אנשים חוזרים מחופש עייפים ורוצים עוד כמה ימים בכדי לנוח? גם בחופשה אנחנו בשליטה, מכורים למתח, לציפיות שלנו, לפעילות הבלתי נפסקת הזו.כמה פעמים כששברו את ליבכם, שמעתם את המשפט: "עכשיו תהיה כל הזמן עסוקה, אל תהיי לבד, צאי תבלי, במילים אחרות - תדחיקי". מתי עצרתם בפעם האחרונה? מתי היו לכם כמה רגעים בהם פשוט הייתם בתוך עצמכם, מבלי לחשוב מה יביא הרגע הבא? בלי ציפיות? בלי שום דבר שיסיח את דעתכם? כיש רגעים שבהם אנחנו חווים שקט והפעילות האוטמטית נפסקת, כל הרגשות שהדחקנו צפים ועולים ואז אנחנו מוצאים "עיסוקים" חדשים, רק בכדי לא להיות במקום של חוסר שליטה. בחיים המערביים אנחנו כמעט לא מסוגלים להיות כאן ועכשיו ברגע ההווה. לא סתם פורחות להם הסדנאות השונות - הן מאפשרות לנו כמה ימים מנותקים מהעולם, שמרשים לנו להיות במקום מוגן וללא היכולת לשלוט. רק אז אנחנו מרשים לעצמנו לשחרר, להרפות ממקום בטוח. ופתאום קורים לנו דברים נפלאים בחיים.
סוד קסמן של המדיטציות האקטיביותהמיינד שלנו שולט בנו באופן מוחלט. היות ואנחנו עסוקים רוב הזמן ב"לא להרגיש", מצטברת לנו בגוף ובמוח ערימה של ברגים. המוח עמוס ואנחנו מוכנים כל רגע להתפוצצות. ולמה אנחנו לא מתפוצצים? כי הורגלנו להיות בשליטה, להחזיק ולדחוק. אפילו שיטות ותרגולים רוחניים למיניהם מעודדות אותנו לשלוט בגופינו ובמחשבתנו. תוסיפו לזה את הפחד משיפוטיות החברה וקבלו בני אדם שלומדים מרגע היוולדם את "אומנות ההדחקה והשליטה".במבט אובייקטיבי על חיינו, הם השתפרו פלאים. העולם נהיה כפר גלובלי קטן, אפשר לשוחח באמצעות הטלפון מכל מקום בכל זמן. ויחד עם זה - העולם המערבי רווי בהתקפי לב, פחד ולחץ דם גבוה. אושו היה המורה הרוחני הראשון שהבין ולימד לשחרר שליטה. יש לנו צורך בקתרזיס אמיתי, לפנות את המוח שלנו מכל הזבל שמסתובב לנו בראש ולפנות מקום לקצת שלווה שבאה מהלב. זה סוד קסמן של המדיטציות האקטיביות. הן נותנות מקום אמיתי לאדם המודרני, מביאות אותנו למקום מוגן בו אנחנו יכולים לשחרר שליטה. זו הזדמנות להיות טוטאלי כאן ועכשיו, לשחרר את כל מה שקבור לנו עמוק. בלי לשפוט, בלי הפחד פשוט להיות. זו אגב הסיבה שאנשים רבים מתקשים במדיטציות אקטיביות. יש התנגדות גדולה אליהן מכיוון שהם נוגעות בפחד הכי עמוק שלנו: מה יחשבו עליי? מה יקרה לי אם אני אאבד שליטה? אולי אני אשתגע? ואז מה יחשבו עליי? המיינד מספק מליון תירוצים בכדי שלא נעיז לעצור את רכבת המחשבות ופשוט לקחת הפסקה. ואני אומרת: תרשו.