לדאק היא מחוז מבודד בהימלאיה הצפון הודית. נופיה הם שילוב של מדבר עם שלג על הפסגות, נהרות רחבים וכרי דשא מוריקים. הנופים המנוגדים יחד עם מזג האוויר הנעים מושכים תיירים רבים מהודו ומהעולם. רוב התיירים מגיעים ללדאק דרך מרכז הודו. עבורם, ההגעה ללדאק היא הלם תרבות. בשאר אזורי הודו המטייל נאלץ להתרגל להטרדות – נהגי הריקשות הנדחפים, הקבצנים, ובעלי הדוכנים המנסים בכל דרך למשוך את המטייל. התיירים המגיעים ללדאק רואים שאיש אינו נדחף מולם. בעלי החנויות יושבים בשקט – אם ירצו, יבואו. התיירים שנכנסים לחנותם מגלים שהלדאקים אינם מרבים במשא ומתן. את המוצר הם ימכרו רק במחיר אותו קבעו, גם אם הוא ישב בחנות במשך שנים.
מטיילים רבים בלדאק מרגישים שהם יצאו מהודו ונחתו בטיבט. לכן לדאק זכתה לשם: "טיבט הקטנה". מלבד תרבות המכירה, מספר דברים מבדילים את לדאק משאר הודו:
- מוצאם הגנטי הוא טיבטי-מונגולי, ומראםאסייתי.
- שפתם אינה דומה כלל לשפות הצפון הודיות.למעשה, מדובר בדיאלקט מקומי של טיבטית.
- הדת השלטת באזור היא הבודהיזם הטיבטי,והיא מצויה בכל מימד בחייהם של הלדאקים. בלדאק, לא תמצאו כפר ללא מקדש אוסטופה עם דגלי תפילה.
- מחוז לדאק מיושב בדלילות, ותושביו גריםבעיקר בכפרים. אפילו לה, עיר הבירה של לדאק, נראית כמו כפר גדול עם בתיההעשויים מבוץ ושדות האורז של תושביה.
- בניגוד להודו, שבה שולטת התרבותהפטריארכלית, התרבות הלדאקית מטריארכלית. נשים חולקות את מרבית העבודות יחדעם הגברים, ובעבר הלא רחוק נישואים פוליאנדריים היו דבר שבשגרה.
שכנותה של לדאק לטיבט אפשרה להשפעות הטיבטיות לחלחל לתרבותה. בחלק מההיסטוריה לדאק היתה מחוזה המערבי של ממלכת טיבט. גם כאשר לדאק היתה עצמאית, קשרי מסחר ודת התקיימו בין שתי המדינות, כאשר נזירים בודהיסטים מלדאק נשלחו ללמוד במנזרים של להאסה. גם כיום, פליטים טיבטים רבים מתגוררים בלדאק, והלדאקים הולכים לרופאים הטיבטיים כדי לטפל במחלותיהם.
בין לדאק לשאר הודו מפרידים הרים גבוהים. בחורף הרים אלו מתכסים בשלג עמוק והם אינם עבירים. כך, במשך מרבית חודשי השנה, עד להפשרת השלגים, לדאק סגורה לעולם החיצון. הבידוד הזה איפשר ללדאק לשמור על תרבותה הייחודית, ועד היום לדאק היא כזו – מבודדת מהעולם, עד לקיץ...
בקיץ לדאק מתעוררת מתרדמת החורף, ונהפכת בין לילה למרכז תיירותי. זוהי הזדמנות חד פעמית לעשות טיול ללדאק, עד לקיץ הבא.