.
במחקר שקיימתי בשדה הצימרים היהודיים בגליל לצורך כתיבת התיזה ,[כחלק ממילוי החובות לתואר שני מאוניברסיטת חיפה] ביקשתי להבין בגדול תופעה לפיה מרבית הנשים במרחב זה, בימים אלה של מודעות פמיניסטית שנדמה שרק הולכת ומתעצמת, מוותרות על יציאה מתחום העסק הפרטי לספירה החיצונית.
למרות שמרבית העוסקים בעשייה זו לומדים את רזי העסק תוך כדי עבודה מתברר שהנשים מגיעות לעסוק בצימרים פחות יודעות איך להתנהל עיסקית ועם תחושת זכאות לתמורה הנופלת משל הגברים. הן נוטות לדאוג לנוחות האורחים, להכנת הצימר והרחקת כל מטרד ממרחב האירוח וכן מטפלות בשביעות הרצון ופחות מקדישות לבניית העסק, לשווקו, מעורבות פחות בנהול משאים ומתנים ומגלות מעורבות דלה במדיניות ובקביעת הפנים הקולקטיביות של עיסוק זה.
הגישה השרותית המאפיינת את הנשים באה לידי ביטוי לדוגמא כשהן נדרשות לאירוע של אי שביעות רצון או תקלה. מתצפיותי נוכחתי כי מצב זה יוצר אצל רבות מהן תחושה של אי עמידה בציפיה ומניע הרגשה של אי נוחות. אי הנוחות עם העדר תחושה ברורה של כוח ושליטה גורמת לדוגמא למוכנות מהירה לוותר על הרווח. בשונה מכך שמעתי בבירור מהגברים בשדה הצימרים הפרטיים, כי הם נוטים לראות את העבודה בעסק כאמצעי ליצור הכנסה בסמוך לביתם ולכן גם נוטים פחות להתבלבל במקרה של אי שביעות רצון או תקלה וימצאו מענה שלרב יהיה מהיר, פחות יקר ומנוטרל ממועקה.
השמוש המועט של הנשים בקודים עסקיים גמישים נקשרים ככל הנראה להבניה חברתית מגדרית המתרגמת לעיתים משא ומתן לסוג של עימות. לעומת זאת הגברים אותם ראיינתי נכונו בברור הרבה יותר להתמקח על תמורה, פחות מהרו לפצות ואם נדרשו לעשות זאת זה היה במידה מדודה. מכאן נדמה שלמרות נקודת המוצא לפיה שני המינים לומדים את רזי העסוק תוך כדי עבודה, הרי שהגברים בשורה התחתונה מגלים התנהלות יותר עיסקית המאפשרת להם להפיק יותר רווחים כספיים מהעסק הפרטי גם כשהוא מתנהל בחצר ביתם.