אור
לסוד השרידות היהודי קוראים דוד חטואל.
חמש מצבות רצופות בבית העלמין באשקלון סוגרות על חייו הקודמים. אשתו טלי באמצע, איתה העובר שנשאה - חוט חייו נגדע בטרם יצא אל אוויר העולם - ומשני צידיה הבנות: הילה בת 11, הדר בת 9, רוני בת 7, מירב בת שנתיים. לפני שש שנים וחצי, ברגע אחד, הפכו חיות טרף מהלכות על שתיים ונושאות נשק אוטומטי את דוד חטואל מראש משפחה, בעל מאושר, אב לארבע בנות יפהפיות המצפה ללידת בנו - לאיוב. שנה אחרי הרצח הנורא נפלו גם הקירות הפיזיים של הבית: ביתו במושב קטיף נחרב, יחד עם המושב כולו.
אבל כעוף החול הקם מן האפר הוא בחר בחיים. לא ברור מאין הכוח ששאב להקים משפחה חדשה. שנה וחצי אחרי האסון הוא נישא מחדש והיום הוא אב לשלושה ילדים, בת ושני בנים, בונה את ביתו במושב אמציה שבחבל לכיש, נלחם בזיכרונות. תמונה של טלי והבנות נמצאת בבית החדש. הילדים עדיין לא שואלים, אך יבוא יום ויצטרכו לספר להם את סיפור המשפחה הקודמת של אבא.
"הייתי עץ איתן בשיא הפריחה שנגדע באחת", אמר באזכרה במלאת שש שנים לאובדן המחומש, "זכיתי, והעץ משתקם וחוזר לפרוח". זכינו כולנו, דוד, שיש בקרבנו אנשים כמותך: פרוז'קטור של תעצומות נפש, מגדלור של אמונה. אלומת האור שלך מניסה את החושך הגדול ונותנת תקווה לכולנו.
חושך
שש בבוקר, ואור חזק מציף את העיניים שלי. מישהו שלא היה קיים עד לפני שלוש שנים מסיט בחדווה את הוילון, מרים את התריס, וקופץ לי על האף. נרי, אימא רוצה לישון עוד קצת, אני מתחננת, ממששת את האף, אבל הוא כבר הביא למיטה חרבות ודינוזאורים, ומגיש לי טושים ודפים, שאצייר לו מפלצות. אני מסתובבת לצד השני, אבל האור בוקע מהחלון ומעיר אותי: סחרחורת החיים בבית עם ילדים גדושת אור. אור היה שם גם בחצות הלילה, כשאחיו הגדול התעורר ועבר למיטה שלי. כשהעובר בעט לי בבטן. כל תלאות האמהות הן אור.
אבל א', חברתי, אהובת נפשי, מתעוררת בחדר חשוך ובו תריס מוגף תמיד. מסע ארוך ומייסר היא עוברת בדרך אל האמהות. בינתיים, כשאין מי שיכניס אור לחייה בשעה מוקדמת מדי של הבוקר, ואין מי שילכלך את שמלת השבת הבהירה שלה, ואין מי שימלא את ידיה – היא מתפללת וממתינה. נשבעת שבחנוכה הבא זה כבר יקרה. קוראת לילד בזעקה אילמת שיבוא כבר, שירווה את הרחם הצחיחה, ימלאה במים חמימים.
א' חשוכת הילדים שרויה בחושך. המסע מייגע, הציפייה קורעת. שנה ועוד שנה והם עדיין לבד. אין כאן שום עוול חברתי או צדק שראוי שייעשה. אין פשע, אין משפט. מעיה הומים, היא בוכה באפלה ואין את מי להאשים. רק להתפלל איתה.
אמילי עמרוסי היא סופרת ועיתונאית ישראל היום