טקס החינה

החינה השתרשה ונשמרה כחלק מהתרבות שלנו עד היום. אם עד לפני כמה עשורים חגגו אותה בעיקר עדות המזרח, הרי שהיום רבים נוספים מאמצים אותה בשמחה.

מה זו חינה?

ח.נ.ה – ראשי תיבות של שלושת המצוות הכי חשובות ויפות שניתנו לאשה היהודייה, לשמירה והגנה על משפחתה. והן: חלה, נידה (טהרת המשפחה) והדלקת הנר.

לכל אחת מהמצוות סוגולות רבות וביניהן: פריון, לידה קלה, שלום בית ועוד...

טקס החינה מסמל גם את פרידת הכלה ממשפחתה והמעבר לבן זוגה.

אצל רוב העדות החינה נמשכה ערב אחד ובבוקר שלאחריו נערכה החתונה, לעומת זאת בתימן

נהגו לערוך את החינה משך 7 ימים .

כמובן שבעבר נחגגה החינה בהפרדה מוחלטת. הגברים חגגו עם החתן והנשים עם הכלה.

בערב החינה לובשים החתן והכלה תלבושות מפוארות, משולבות בבדי וצבעי זהב כמיטב המסורת.

בני הזוג מחליפים מספר תלבושות במהלך הערב, בהתאם למנהג אותה עדה.

כמו כן, עונדים לבני הזוג הרבה תכשיטים כבדים המסמלים את עול החיים החדשים ויופיה של הדרך המשותפת והחדשה.

על בגדי הזוג מצרפים את צמח הפיגם (הנקרא גם שדאב או רודה), הידוע כמגן מפני עין הרע.

גם שאר האורחים מוזמנים להתלבש בבגדים מסורתיים של אותה עדה  ובמשך כל הערב הם שרים, רוקדים ומשמחים את החתן והכלה.

וכעת, גולת הכותרת – טקס החינה!

הטקס עצמו בדר"כ נעשה לקראת סוף הערב.

בדר"כ האורחים רוקדים עם קערת החינה ומלווים את החתן והכלה למקום לישת החינה.

לאחר לישת החינה, הנעשית לרוב ע"י האמהות של שני בני הזוג, מי שרוצה מבין האורחים יכול לברך את הזוג ולמרוח על ידיהם קצת מהחינה.

בעבר היו מעטרים את ידיה, רגליה ופניה של הכלה בעיטורים אומנותיים מיוחדים, אולם היום רק מורחים בצורת עיגול, כמו מטבע המסמל פרנסה והצלחה.

למה מורחים דווקא חינה?

החינה מופקת מעלים מיובשים של צמח החינה הקרוי גם "צמח הכופר" ומוזכר בשיר השירים:

"אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין גדי" (שיר השירים א',י"ד).

הצבע שמתקבל על היד לאחר הסרת החינה הוא חום-אדמדם כסמל לפריון וכן לשמירה מפני עין הרע.

המון מזל טוב!