המילה ירושה גורמת לרבים ורבות מאיתנו להפליג אל מחוזות הפנטזיה ולראות בעיני רוחינו, דוד מן העבר הרחוק אשר שב מהארצות שמעבר לים, ואשר החליט, במפתיע, להוריש לנו את כל רכושו. בעוד אנו מפליגים אל מחוזות הדמיון ומדמיינים נכסי נדל"ן רבים, מזומנים בדולרים ויורו, איגרות חוב וניירות ערך, המציאות מכה על פנינו בדמות צינור מים שהתפוצץ והציף את הבית.
ובכל זאת, מכיוון שהחיים אכן מפתיעים ואיננו יודעים מה יילד יום, בואו נעשה הבהרה ל-מה היא ירושה..
ירושה בהגדרתה הרחבה, הינה העברה כל שהיא מאדם לאדם. העברה זו יכולה להיות העברה של תואר אצולה (נסיך, לורד, דוכס), תפקיד (שליט במדינה מונרכית) וכמובן גם של נכסי נדל"ן והון כספי. במדינת ישראל, קיים חוק הירושה (התשכ"ה, 1965) הקובע שכאשר אדם נפטר, עובר עזבונו (רכוש שנשאר לאחר מותו הכולל אף נכסי רוח כגון יצירות ספרותיות או שירים) ליורשיו. כאשר המנוח לא ערך צוואה , יורשיו רשאים לזכויות בדבר הנכסים וההון שצבר בימי חייו. זהו צו ירושה . כאשר הנפטר ערך צוואה, חלוקת נכסיו והונו, היא לפי רצונו.
חוק הירושה המעביר את ירושת האדם לקרובי משפחתו (בני זוג, הורים או צאצאים) גם באם אין צוואה, מבוסס על המשפט העברי. כבר בספר ראשית (פרק ט"ו פסוק ג') קיימת התייחסות לנושא הירושה - "וַיֹאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָה זָרַע וְהִנֵה בֶן בֵיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי". שוב פעם אנו למדים, כמה התנ"ך איננו מנותק מהדילמות הכלכליות-חברתיות-אנושיות.
החוק הישראלי מעניק חופש מוחלט לכל אדם לצוות את רכושו והונו לכל מי אשר יבחר, וזאת בניגוד לחוקים במדינות אחרות, אשר מגבילות את חופש האדם בבחירת אנשים אשר אינם קרובי משפחתו.
אדם הנוטה למות, או עדיין כוחו במותנו והוא חושב כמה צעדים קדימה רשאי לעשות צוואה במספר דרכים שונות; כמקובל בדרך כלל, בכתב יד, אך אפשרי גם בפני עדים, בעל פה או בפני רשות מוסמכת.
זהו בעצם, צו ירושה; הצהרה לגבי יורשי העזבון, זכויותיהם וחלקם בעזבון. צו ירושה מגדיר במדויק את העובדה שמדובר בהורשה המתקיימת לאחר מותו של האדם, מתייחסת למקום הפטירה, זמן הפטירה ולשמות היורשים וחלקם בעזבון.
המוות הוא חלק ממעגל החיים. לעיתים לא נאה לנו להתייחס אליו ואנו חיים בהכחשה. מודעות לירושה, צו ירושה וצוואה, איננה אומרת יצירת מזל רע, אלא רק תכנון חכם אשר יחסוך בעתיד הרבה כאבי ראש ובלגנים לבני משפחותינו.