אתמול בצהרים, אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל היה ממש ממש חם.
מה עושה אמא שיש לה שני ילדים להעביר איתם אחר צהריים, מזגן אין לה, אוטו אין לה (כלומר יש, אבל הרֱעַ זקוק לו לעבודתו) גינת משחקים מוצלת (לא שזה היה עוזר אתמול) במרחק הליכה נסבל מהבית אין לה גם כן?
לוקחת את ילדיה הרכים ושמה פעמיה למקום ממוזג שהכניסה והשהייה בו היא חינם, שזה הספריה העירונית במרכז העיר. מקום נפלא להעביר בו שעות חמות בקיץ, ולמעשה כל שעה מבחינתי. נראה לי שהעובדה שאני אוחזת במנוי לשלוש ספריות עירוניות אומרת בעצם הכל על הרגלי הקריאה שלי (מה זאת אומרת למה שלוש? אחת ליד הבית, אחת יש בה את כל הספרים ואחת ליד איפה שלימדתי והיתה לי חצי שעה לשרוף באופן קבוע בין השיעורים)
בקיצור – חלקנו בחרנו ספרים וקראנו, חלקנו זחל על הריצפה-נפל-בכה לאמא-ומיד המשיך שוב באותה פעילות, חלקנו רצו במעגלים וניסו להרים את האח הקטן אך הכבד-היפילו אותו-הכחישו כל קשר למאורע-אך נצפו נמלטים מזירת הארוע בנסיבות מחשידות. בקיצור, היה כיף.
אחרי סנדביץ' והחלפות (ספרים, חיתולים ובגדים. פעמיים), התחלנו לחזור הביתה. עכשיו, יש ערים, שאפשר לסור עם הילדים לגינה או לחוף הים, לנו בדרך היה את בית הכנסת הגדול, בית אבי חי ואת אוהל המחאה של משפחת שליט. החלטתי שזו הזדמנות מצויינת להביע את תמיכתנו במשפחה וכך אכן עשיתי.
בהזדמנות זו אביע את דעתי המגובשת על המחיר שיעלה שחרורו – ואללה, לא יודעת.
למישהו יש כדור בדולח יותר טוב משלי בשביל להחליט אם ישתחררו עם דם על הידים הם כן או לא וכמה בדיוק ואיך הם ירצחו?
מה שבטוח שבשביל לדמיין את הסבל שעובר עליהם, אני לא צריכה להתאמץ במיוחד, מספיק שאביט בשני האזרחים המאכלסים את חדר הילדים בבית שלי, והמחשבה איך הייתי מרגישה במקום המשפחה הזו עוברת ממש מהר ומשאירה שובל שחור וקר.
הגענו לאוהל, שהיו בו די הרבה פעילים וניסיתי להסביר לילדה א' בת 3.9 את ענין גלעד. בלי להפחיד, בלי לטשטש לחלוטין את המצב שלו ובלי הסברים מסובכים מדי. אכן אתגר מנטלי וחינוכי ממדרגה ראשונה.
אני: "זה גלעד (מצביעה על התמונה) ומחזיקים אותו אנשים שלא נותנים לו ללכת, אז באנו להגיד להורים שלו שאנחנו בעדם וגם מחר יש לו יום הולדת."
הילדה חושבת רגע ואז שחה: "אז אמא, מתי גלעד חוזר?"
בלי כל התראה מוקדמת, עלו דמעות בעיני – "אני לא יודעת חמודה, אבל כולנו מאוד נשמח כשהוא יחזור."
הילדה חושבת ואז מודיעה: "אני אלבש את השמלה הלבנה" (לא מדובר בהקרבה גדולה, שכן כל סיבה היא רצויה כדי ללבוש שמלה לבנה).
היא מאוד רצתה ללכת ליום ההולדת שלו ודמעות רבות נשפכו בשכונה מרוחקת בירושלים שבה אמא אחת ממש לא השתגעה לנסוע למרכז העיר באוטובוס, בשיא החום, בפעם השניה ביומיים. אבל הפשרה הושגה ע"י הסכמה ללבישת השמלה הלבנה וציור שהיא ציירה. בציור רואים דמות בתוך ריבוע, בצד אחד ובצד השני קו עם חצי עיגול. וההסבר היה כדלקמן: כאן גלעד מתחתן (הריבוע היה החופה בלי ספק האושר האולטימטיבי שבן אנוש יכול לדמיין) וזה חץ מקשת שאם האנשים שתפסו יבואו עוד פעם, הוא יירה עליהם פִּיּו- פִּיּו.
זו גם היתה עיצה מצויינת וגם, עוד הוכחה לכך שמדובר באחת מיצירות המופת המשובחות ביותר שהנפיקה האנושות (הכוונה לבת שלי, כן?).
לעצמי חשבתי בעצב שיש סיכוי יותר פִּיּו- פִּיּו במקום הנכון ובזמן הנכון, היה חוסך לנו הרבה פִּיּו- פִּיּו מיותרים...