ישראל של שנת 2009 חוגגת בקרוב 61 שנים להקמתה. במונחים בין לאומיים היא עדיין מדינה צעירה, אבל אובייקטיבית היא בכל זאת בת 61.
אילו הייתה אישה ולא מדינה, מה היו אומרים עליה? קשישה? זקנה? באה בימים? גמלאית?
האם היו מנסים להתקיפה ברחוב? לשדוד אותה בביתה? להכות אותה מכות נמרצות בניסיון לקחת את מעט תכשיטיה?
איזה מבטי זלזול היו מושלכים לעברה ברחוב? איך היו נוהגים כלפיה באוטובוס שכבר אין בו מקומות ישיבה?
אכן, נורמות נאות של התנהגות הצלחנו לפתח כלפי הקשישים שבינינו. הם נראים איטיים, לא שולטים בעגות המתחלפות, מתקשים לעקוב אחר קצב הדיבור המטורף של הצעירים, הבולעים משפטים שלמים בטרם יביעו אותם.
מדביקים להם סטיגמות של לא מעודכנים, מסכנים, לא תמיד נקיים.
ראיתם פעם צעיר שחצן, שטרם מלאה שנה לרישיון הנהיגה שקיבל אחרי טסטים רבים, כשהוא עוקף בחריקה נהג קשיש או נהגת מבוגרת? הבחנתם במבטי הבוז שהוא יורה לעברם? שמעתם את מילות הגנאי שהוא פולט מפיו:
'מי לימד אותך לנהוג? אולי תזוז או תזוזי מהכביש? למה לתפוס את הנתיב אם נוהגים כל כך לאט?'.
הולך איש קשיש ברחוב ומחפש כתובת כלשהי. בחור צעיר נקרה בדרכו. דו שיח מעין זה מתפתח ביניהם:
הקשיש: 'סלח לי אולי אתה יודע היכן רחוב X?'
הבחור: 'לא סבא'לה, תשאל אולי מישהו אחר' במין התנשאות שאינה במקומה ואין בה כל צורך או טעם.
יושבות שתי נשים קשישות בבית קפה ומשוחחות ביניהן חרישית. מלצר צעיר שמעודו לא למד את דרכי ההתנהגות של תפקידו ועובד לפרנסתו במלצרות, דוחק בהן: 'אולי תחליטו כבר מה אתן מזמינות? כמה זמן לוקח לכן? כאן אי אפשר לשבת ולדבר הרבה בלי לשתות ולאכול משהו!'.
אינני יודע מתי וכיצד התפתחה תופעה מבישה זו. ודאי שאיננה מעידה על חברה תרבותית המכבדת את החלש, הנכה, הקשיש, רפה האונים.
אולי זו רדיפת הממון והתהילה? אולי השאיפה להתבלט ולהגיע ל'פיסגה' כלשהי? יתכן והאשם הוא בחינוך שאנו מקנים לילדינו בבתינו ובבתי הספר.
ואילו הם – שותקים. אין מי שישמיע את זעקתם, שיתבע את עלבונם, שיקשיב לנהמת ליבם. הדור הצעיר חולף על פניהם כאלו היו אוויר...
עד אשר יגיע גם הוא לגילם ויחוש – במאוחר – את טעמה של הקשישות והזיקנה בעולם שוחר נעורים ורודף ממון...