שנה חלפה מאז אותו לילה נורא,
אותו לילה בו מישהו שלח לנו מסר ברור ורצחני: בני מוות אנחנו.
אותו לילה בו איבדנו שניים אהובים ויקרים מחברי הקהילה,
אותו לילה ששינה באופן טרגי את חייהם של נערים שלא ישובו ללכת על רגליהם, של משפחות שלא רוצות לשוב ולראות את ילדיהם, של פצועים ופצועות שילחמו עד סוף חייהם בטראומה.
אותו לילה יישאר כפצע שלעולם לא יגליד, עבור כל הנוכחים ב"בר נוער", בבית האגודה, ולכל הקהילה.
באותו לילה, כשהתחילו להגיע הטלפונים הראשונים, כששמענו את הזוועה, כשהדלקנו את המחשב, כשעקבנו אחרי כל שביב מידע, וכל כך, כל כך התפללנו שאף אחד לא נפגע, באותו לילה כשחיבקנו את בנינו שעוד לא היה בן שנה, חשבנו: האם באמת הבאנו אותו לעולם שיוכל לקבל אותנו כמשפחה?!
באותו לילה , בחצות, צעדנו בדממה ברחובות תל אביב, אימא, אימוש ובן, שחשבו שכבר אפשר לחיות כאן כמשפחה ומבינות לפתע, שיש לנו עוד דרך ארוכה לצעוד.
איתנו צעדו מאות מחברי הקהילה בדממה, פעורי פה, בדמעות בעיניים ואימה בלב. הכדורים שנורו ב"בר נוער" היו מכוונים אל כל אחת ואחד מאיתנו.
ביום חמישי נשוב ונצעד, הפעם בירושלים, במלאת שנה לרצח ב-"בר נוער".
השנה, נצעד לכנסת בדרישה לשיויון, בדרישה לזכות למשפחה, בדרישה לזכות להגנה מפני שנאה , בדרישה לשירותי בריאות שווים.
אני אצעד עם חברי מהקהילה הדתית הגאה:
חברותי מ"בת קול" ארגון לסביות דתיות,
חברי מ"חברותא", קבוצת ההומואים הדתיים,
המתנדבים היקרים מ"שב"ל" (שהכל ברא לכבודו - חינוך לסובלנות בחברה הדתית).
השנה, אני מקווה שלא נהיה לבד. אני מקווה שיצעדו איתנו מאות ואלפים של אנשים שמבינים שאם אין שיוויון לכל בני האדם, אין שיוויון לאף אחד. שאם לא נקיים את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" לכל בני האדם, המסר הוא אפליה, ולעיתים גם מוות.