תוספת התייקרויות – הקבלן הראשי קיבל. מה לגבי קבלן המשנה?

קבלן נשכר לבצע עבודות תאורה עבור מזמין מסוים, ומיד לאחר מכן מסר את ביצוע העבודות לקבלן משנה מטעמו.

בתמורה לביצוע העבודות שולמה לקבלן על-ידי המזמין התמורה שנקבעה בהסכם ביניהם, בתוספת התייקרויות עקב הצמדת המחירים בהסכם למדד תשומות הסלילה.

קבלן המשנה מצד שני, קיבל מהקבלן הראשי את סכום התמורה שהוסכם ביניהם בלבד, ללא התייקרויות כלשהן.

בנסיבות אלה, נשאלת השאלה האם זכאי קבלן המשנה לקבל מהקבלן תוספת בגין ההתייקרויות?   

אלו הן, בתמצית, עובדות פסק הדין שניתן לאחרונה בתיק שנדון בבית משפט השלום בי-ם [1]

באותו מקרה, התובעת, קבלן המשנה, הסתמכה על לשונו של סעיף התמורה בהסכם בינה לבין הקבלן הראשי, שקבע כי בתמורה לביצוע העבודות ישלם הקבלן הראשי לקבלן המשנה סכום מסוים בתנאי תשלום של –

"שוטף + 75, ובכפוף לאישור המזמין לכל תשלום ותשלום והעברת התשלום הרלוונטי לחברה על ידי המזמין (גב אל גב מול המזמין) בהתאם לתוכניות."

התובעת טענה, כי מהמילים "גב אל גב מול המזמין" יש להבין כי גם היא, כמו הקבלן הראשי,  זכאית לתוספת התייקרויות.

על טענה זו השיבה הנתבעת, הקבלן הראשי, כי ההסכם עם קבלן המשנה קבע מחיר "פיקס" עבור העבודות, ולכן הנתבעת אינה זכאית לקבל כל תוספת מלבד התשלום שהוסכם בין הצדדים.

בית המשפט (כבוד השופטת מלכה אביב) קיבל את עמדת הנתבעת, וקבע, על דרך של פרשנות חוזית, כי המילים "גב אל גב מול המזמין" נוגעות למועד התשלום ולא לסכום התשלום, ומטרתן להבהיר שהתובעת זכאית לתשלום בגין העבודות שביצעה רק לאחר שהנתבעת תקבל מהמזמין את התשלום לאותו שלב.

בית המשפט קבע, כי לו הצדדים היו מתכוונים לקבוע כי התשלום יישא תוספת התייקרויות, היה הדבר צריך לבוא לידי ביטוי מפורש בהסכם, במיוחד כאשר מדובר בתוספת המבוססת על עדכונים של מדד ספציפי.

בית המשפט דחה את טענת התובעת, כי מדובר בנוהג מקובל בחוזי קבלנות, הן משום שקיומו של נוהג זה לא הוכח על-ידי התובעת, והן מאחר שאם אכן היה מדובר בנוהג מקובל, לא היתה התובעת מפנה להסכם שבין הקבלן הראשי למזמין, שבו כאמור מופיעה תוספת זו במפורש.

טענה נוספת של התובעת היתה, כי העובדה שביצוע העבודות התארך משמעותית (מ- 14 חודשים לפי ההסכם ל- 4 שנים בפועל) צריך להשליך על פרשנותו של סעיף התמורה, שכן בעת שהצדדים חתמו על ההסכם הם לא צפו שהעבודות תימשכנה זמן כה רב.

אולם, בית המשפט דחה גם טענה זו, וקבע, תוך התבססות על פסק דינו המעניין של כבוד השופט יורם דנציגר בבית המשפט העליון בעניין לוי נ' נורקייט[2], כי מקום בו לשון החוזה היא ברורה וחד משמעית יש לתת לה משקל מכריע בפרשנות החוזה.

באותו מקרה, הבהיר בית המשפט, כי בחתימתה על ההסכם נטלה התובעת סיכון שתקופת ההסכם תתארך, וכפועל יוצא מכך – גם את הסיכון שעקב התארכות זו תהיינה התייקרויות.

גם העובדה שבהסכם המקביל שעליו חתמה הנתבעת מול המזמין נכלל סעיף המזכה את הנתבעת בתוספת התייקרויות, לא היה בה, לדעתו של בית המשפט, כדי להעלות או להוריד בעניין:

"הנתבעת לא התעשרה על גבה של התובעת. התובעת קיבלה בדיוק את התשלום אשר נקבע בחוזה ביניהם. מה הרוויחה הנתבעת על פי החוזה שבינה לבין המזמין אינו מעניינה של התובעת".

יחד עם זאת, ולמרות שהדבר לא נטען על-ידי התובעת, קיבל בית המשפט את תביעתה של התובעת באופן חלקי, ופסק לה הפרשי הצמדה וריבית כחוק על התשלומים ששולמו לה.

[1]

[2] ע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ, מיום 28.1.2008.