בדיונים רבים על החברה הישראלית, מרבים חוקרים ואנשי רוח ומדע להשתמש בביטוי זהות ישראלית על מנת להמחיש מהי כוונתם. המושג זהות ישראלית מאגד תחת כנפיו דעות פוליטיות שונות, תפישות חברתיות מגוונות, עדות ולאומים שונים וזיקות שונות למוצא אתני ולמעמד סוציו-אקונומי. האם ניתן אפוא לדבר כיום על זהות ישראלית, או שמא ראוי לדבר על זהויות ישראליות ולא על אותה זהות ישראלית שרבים מנסים לתת לה גוון, צבע ותוכן משלהם?
בשנים האחרונות פורסמו מגוון ספרים בנושא זהות ישראלית ובהם ספרו הפופולארי של פרופסור עוז אלמוג על דמות הצבר. מהספרות הענפה עולה כי זהות ישראלית הינה למעשה שם כולל המאגד בתוכו מגוון של תת-זהויות, תפישות עולם, רבדים חברתיים, מוצאים אתניים שונים ותתי-תרבויות. במילים אחרות, זהות ישראלית מבטאת יותר מכל תוכן ורסטילי ולעתים אמורפי במידה מסוימת של זהויות שונות שהמכנה המשותף ביניהן, שהנקודה שבה כולן מתרכזות לכדי זהות אחת, הוא ההסכמה והנכונות לחיות בחברה אחת, לגבש יחד מערך אחד של חוקים, להסכים על כללים להתנהלות פוליטית, חברתית וכלכלית, ולהתמיד בשמירה על המסגרת המדינית שבה זהויות אלה מתקיימות. זהות ישראלית היא אפוא הגורם המניע קבוצות שונות בחברה הישראלית להתאחד לכדי הסכמה רחבה על מהות החברה, כלליה ותכניה.
היכולת להבין כי זהות ישראלית נובעת מההסכמה של אלה המייצרים אותה לגבש אותה יחדיו איננה תרגיל במחשבה אקדמית מופשטת. היא נוגעת לעצם ההבנה כי זהות ישראלית מחייבת דיאלוג, אפשרות ללבן מחלוקות באופן דמוקרטי, הסכמה לקבלת עמדות שמנוגדות בתכלית לעמדות צד אחד. זהות ישראלית איננה מחייבת הסכמה גורפת אולם יש בה משום נכונות לקבל את השונה והאחר, להכיל דעות שונות ואף מנוגדות, להכיר בחופש הביטוי של מגוון קבוצות בחברה הישראלית. לכן, זהות ישראלית מתחילה במקום שבו מתחיל ה"אנחנו" הישראלי המשותף. מקום שיש בו גם משום ויתור אך גם התעלות גדולה שבה זהות ישראלית מכילה ומבוססת על הסכמה שלפיה חילוקי דעות, פולמוס ודיאלוג מחזקים את הכלל ולא מחלישים אותו.