הייתה לי השבוע חוויה מעניינת, ליוויתי את בני ניר, בן השש וכיתתו (כיתה א') לטיול בירושלים. מעבר לטיול עצמו, שהיה מורכב ממקטעים קצרים של הליכה, מקטעים ארוכים יותר של הפסקות אוכל, ומקטעים ארוכים ביותר של הפסקות ממתקים, הספקנו גם לבקר במספר אתרים כמו ארמון הנציב, משכנות שאננים (או כפי שקראה למקום אחת הבנות - "משכנות שענענים"), וגולת הכותרת של הטיול היה הביקור בכותל המערבי.
ומאחר שהייתי הגבר היחיד מבין ההורים המלווים בכיתה, נפלה בחלקי הזכות ללוות את כל קבוצת הבנים (14 צעירים חסרי מנוח) עד לקיר הקדוש. למרביתם זה היה הביקור הראשון שלהם בכותל, וכל ההתרחשות של כתיבת פתקים ודחיפתם לקיר מאד משכה אותם.
למזלי, הכנתי מראש בתיק פנקס קטן, והתחלתי לחלק לילדים דפים כדי שירשמו את הבקשות והמשאלות שלהם ואחר כך ישימו בין אבני הכותל.
על מנת לקצר בזמנים (בכל זאת הם רק לומדים לכתוב...), עמרי המאבטח ואנוכי רשמנו את הבקשות שלהם על הפתקים, והם רצו לקיר ודחפו אותם פנימה. ובכל התהליך הזה שנמשך כ-20 דקות, יכולתי להבחין בתופעה מאד מעניינת.
הדבר המדהים ביותר בעיני, היתה הקלות בה הם ביקשו את הבקשות שלהם, הם ביקשו דברים גדולים! וכשהם סיימו לדחוף את הפתק שלהם בקיר, רובם חזרו לסיבוב שני, לרשום עוד פתקית, ואפילו היו כאלה שחזרו לפתקית שלישית ורביעית.
הם פשוט לא התביישו לבקש! הם לא פחדו לרצות!
וזה כל כך שונה מאיתנו המבוגרים. אנחנו כל כך מפחדים לרצות דברים גדולים! אנחנו מפחדים לבקש דברים גדולים, בדרך כלל בגלל הפחד שלא נקבל או שנכשל בדרך, ואז אנו מנמיכים את הבקשות שלנו ומסתפקים בדברים קטנים יותר...
ובעבודה שאנו עושים עם אנשים, אני רואה את זה המון. בסמינר "משיגי היעדים" שאני מנחה, ישנו תרגיל בו אנו נותנים לאנשים הזדמנות לרשום 30 רצונות שלהם, כלומר 30 דברים שהם היו רוצים להשיג, לעשות או להיות בחייהם. ובמהלך התרגיל הזה ניתן לצפות בשתי תופעות מאד מעניינות: הראשונה, שלמרביתם של האנשים זו הפעם הראשונה בחייהם שהם יושבים לחשוב ולכתוב מה הם באמת רוצים בחייהם. פעם ראשונה! עד אותו רגע, הם לא הקדישו לכך טיפת מחשבה. וזה גם לא משנה באיזה גיל הם, משתתפים בסמינר אנשים בכל טווח הגילאים, היו לנו בני 17 ועד 70. למרביתם זו הפעם הראשונה שהם מקדישים מחשבה מעמיקה למה הם רוצים בחייהם.
התופעה השניה היא, שחלק גדול מהאנשים פשוט "נתקע" בחשיבה, במספר 7 או 8 ולא מצליח לחשוב על 30 רצונות. כל כך הורגלו שלא לבקש ולא לרצות, כך שאנו מסתפקים במועט. בסופו של דבר, בהמשך התרגיל הם מצליחים להגיע ל-30 ושם הרבה פעמים הם מגיעים לתובנה של מה הם באמת רוצים בחייהם.
תחשבו על הילדים שוב - כמה קל להם לבקש, כמה קל להם לרצות, הם לא חוששים, הם לא מתביישים.
ונכון, שחלק מהבקשות שלהם אולי לא יתממשו או לא יתגשמו - אז מה? זה לא עוצר אותם מלבקש שוב, את אותו הדבר או דברים אחרים, חדשים.
מתי בפעם האחרונה חשבתם על מה שאתם באמת רוצים בחייכם? זה כל כך חשוב לדעת מה אנחנו רוצים, אם לא נדע לאן אנו מכוונים אז לאן נגיע?
"אמור לי בבקשה לאן אני צריכה ללכת?" שאלה עליסה. "זה תלוי לאן את רוצה להגיע..." אמר החתול. "לא איכפת לי לאן" אמרה עליסה. "אם כך, זה לא משנה באיזו דרך את בוחרת" ענה החתול. "העיקר שאגיע לאן שהוא", הוסיפה עליסה דברי הסבר. "אין ספק שתגיעי אם רק תלכי די זמן" אמר החתול.
מתוך "עליסה בארץ הפלאות" מאת לואיס קרול
אם לא תדעו לאן אתם רוצים להגיע או מה אתם רוצים להשיג - לאן תגיעו??
זה פשוט לבקש - תלמדו מהילדים.