בהזדמנויות שנקרו לידי, טענתי כי המיתוס לפיו חרב בית המקדש השני בשל שנאת חינם, לא רק שאינו מדויק היסטורית, אלא גם מסוכן מבחינה אידיאולוגית. שכן, מעבר לחובה להביט נכוחה בהליכים היסטוריים כדי להפיק מהם לקחים, כפי שיפורט להלן, יש במסר לפיו יש להרבות אהבת חינם כדי לכפר על שנאת החינם, כדי להביא לטשטוש המחלוקות ולעמעום עוצמתו של הקונפליקט האמיתי שבגינו חרב הבית השני: קנאות הרסנית מול פשרנות ריאל-פוליטית. וכך, לא פיוס צריך לשרור בתשעה באב אלא בירור נוקב ואכזרי של המגמות ההרסניות של הקנאות העיוורת, ששלוחותיה מכים בנו עד היום.
אתמקד הפעם בסיפור שכן לסיפור המפורסם על קמצא ובר קמצא, שממנו התפתח הנרטיב אודות הסיבות לחורבן הבית השני.
מספרת הגמרא בגיטין דף נ"ז עמוד א' (מתורגם מארמית):
"על תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך. שהיו נוהגים, כשהיו מוציאים חתן וכלה, להוציא לפניהם תרנגול ותרנגולת, כלומר "פרו ורבו כתרנגולים". יום אחד עבר גדוד רומאי. לקחו (הרומאים) את התרנגולים מהם. התנפלו עליהם (היהודים), הכוהו. באו, אמרו לו לקיסר: מרדו בך היהודים! בא עליהם.
היה בהם אחד בר דרומא שהיה קופץ והורג בהם. הוריד הקיסר את כתרו והניחו על הארץ. אמר (הקיסר): ריבונו של עולם, אל תמסרני ואת מלכותי בידי אדם אחד. הכשילו (את בר דרומא) פיהו של בר דרומא (תמיהה) דוד גם כן אמר כך! (תירוץ) דוד אמר בתמיהה. עלה (בר דרומא) לבית הכסא, בא נחש, שמט את בני מעיו, ומת. אמר הקיסר הואיל וארע לי נס בעת הזו, אניח ליהודים. הניחם והלך. קמו ואכלו ושתו והדליקו נרות, עד שהייתה הצורה בטבעת נראית במרחק מיל מרוב האור. אמר (הקיסר) שמחים (לאידי) היהודים! חזר ובא עליהם. אמר רב אסי: שלוש מאות אלף נושאי חרב עלו להר המלך, והרגו בה שלושה ימים ושלושה לילות, בעוד שבצידו האחד (של הר המלך) הילולות ושמחות, ולא היו יודעים אלה באלה. עד כאן הסיפור.
הערה מתבקשת. אותו בר דרומא, שכמובן לא ניתן להתעלם מהקשר האטימולוגי של שמו והקשר הענייני לדמותו של בר-כוכבא (אף שחי שנים רבות לפני בר-כוכבא) המתבטא הן בעוצמתו הפיזית- הדומה לזו של בר-כוכבא- והן בכך שהוא משתמש באותו פסוק בו היה משתמש בר כוכבא טרם יציאתו לקרב, כמובא בירושלמי מסכת תענית דף כד עמוד א: "וכד דהוה נפק לקרבא הוה אמר: ריבוניה דעלמא, לא תסעוד ולא תכסוף [וכשהיה יוצא לקרב היה אומר: "ריבונו של עולם, אל תעזור ואל תפריע"] "הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו".
הדבר בוודאי אינו מקרה, שכן חכמים היו ביקורתיים ביותר כלפי בר-כוכבא, ואף כינו אותו בר-כוזיבא, כלומר "בן שקר". ואכן, כל פרשת בר-כוכבא היא מופת של קנאות קצרת רואי, שתוצאתה הייתה השמדת היהדות בארץ. שואה במימדי התקופה. היוהרה של בר-כוכבא לחשוב כי יוכל לנצח את האימפריה הרומית העדיפה, זכתה לרוח גבית מההנהגה הרוחנית של תקופתו, הנהגה ששכחה כי רבנות אינה הכשרה להנהגה פוליטית. אולי אף להיפך.
וחזרה לסיפורנו. קריאה נאיבית של הסיפור עשויה להפיק מסקנה לפיה עיקר הסיפור הוא שבעת שהקיסר טובח בתושבי הר המלך, תושבים אחרים חוגגים ומתהוללים ודעתם גסה בגורל אחיהם. זו רק קליפת הדברים. המסר המוצנע הוא כי התפרצות קנאית שלוחת רסן, ללא שיקול דעת נוסף, מביאה לטבח נורא שבנקל ניתן היה למונעו.
לרגע חטוף, עשוי מעשה הקנאות להיתפס כ-"תגובה יהודית הולמת" לפגיעה בכבוד הקיסר או חליפו ההיסטורי. אולם מייד לאחר שמתבררות השלכותיו האיומות של המעשה, מתגלה האקט התוקפני כאיוולת צרופה, טירוף מוחלט, אסון של ממש.
לסיכום: המסר העולה מסיפורי החורבן הוא כי הסכנה הטמונה במחשבות משיחיות-קנאיות וגרוע מכך, בפרקטיקות שהמחשבה הזו מולידה, היא סכנה קיומית. והחכמים למודי הלקח ההיסטורי אינם מהססים, גם אם בדרך מתוחכמת המכילה אירוניה וסרקזם, לצאת כנגד גדולי הדור כרבי עקיבא ואחרים, ולהציג את הדמויות המרכזיות של הנהגת העם טרם החורבן כאנשים חסרי אחריות, אימפולסיביים, לא רציונאליים ולא שקולים. נוכח הטראומה הקשה של "כמעט ואבדתי", נדרש מסר בלתי משתמע לשתי פנים של בחירה בחיים בכל מחיר, למעט כשהדבר הוא בגדר ייהרג ובל יעבור, וגם אז בצמצום. זהו גם המסר שצריך לעמוד במרכז השיח של תשעה באב- הסכנה הטמונה בקנאות היהודית, בעיקר זו המשיחיסטית.
חגי אפרתי, יליד קיבוץ יבנה, משפטן ובוגר התכנית לתואר שני בפרשנות בבר אילן