לאסתי זקהיים לא היה עניין מיוחד בחתונות. אפילו לא בשלה. לבעלה אלחנדרו היה חשוב לקיים חתונה דתית, והיא איבדה עניין. "לקחתי על עצמי את האוכל והמוסיקה, השארתי לו את כל היתר, בתמונות מהחתונה אני מנפנפת בבייביליס משועממת בזמן חופה".
אחרי כמה שנים חברים ביקשו ממנה שתחתן אותם, היא הסכימה ואיזה פלא - יצא מוצלח ביותר. זו היתה יריית הפתיחה של הקריירה שלה כמחתנת זוגות שויתרו על העונג הגלום ברב מקדש.
"אני מבינה את הצורך של אנשים לקיים טקס, להכריז על האהבה שלהם", אומרת זקהיים, שהיא גם שחקנית עסוקה ואמא לשלושה ילדים. "אנשים רוצים תיאטרליות ואולי אני נראית מתאימה. לקחתי את השלד של הטקס היהודי והמרתי אותו לטקס מובן, קל לעיכול. אני שומרת על המבנה של "הרי את מקודשת לי" והוספתי "הרי אתה מקודש לי". כל הנושא של שוויוניות חשוב לי. הקשר בין שני אנשים, האהבה, הצעידה ביחד, אלה דברים שצריך להדגיש בחופה".
ומה עם אלוהים?
"הוצאתי אותו מהטקס. לא במין מרד, אני פשוט מתרכזת בזוג. העניין הדתי לא משנה. ארון הספרים היהודי כן. כדי להתכונן לטקסים אני לומדת וקוראת המון, מפרקת את הטקס הדתי. גיליתי שעניין שבירת הכוס, השבר שכרוך בשמחה הוא עניין יהודי מאוד. כמו תענית אסתר לפני פורים ויום הזיכרון לפני יום העצמאות - אני מדברת בטקס על זה שאהבה וצמיחה לעיתים נובטות משבר. מכאב. רק מה? אצלי גם האישה שוברת כוס".
וזה לא הכול. חוץ מזוגות שוחרי חופש ביטוי, זקהיים מחתנת גם לסביות והומואים שאין עבורם טקס קיים, שלא לומר אסורים בחיתון.
ומה אלחנדרו אומר על זה?
"לאלחנדרו חשוב שהכלה תהיה יהודיה. 'לפחות זה!' הוא אומר לי. שיגדלו פה ילדים יהודים".
כשהיא לא מחתנת, אסתי זקהיים מצטלמת לסרטים, משחקת בהצגות בתמונע, ומלמדת במעלה, בית הספר הדתי לקולנוע בירושלים.
איך זה ללמד תלמידים דתיים?
"מדהים. אני חונכת השנה, ומאוד מעורבת בסרטי הגמר. שיחקתי אפילו בשלושה סרטים של תלמידים והחיבורים האישיים מרגשים. אני מבינה כאב של אבא שרוצה שהבן שלו יצטרף למאבק בפינוי, או אב שמגרש בן שהתחלן בגלל הנרקיסיזם שלו. אלה דברים אוניברסאליים - הורים, ילדים, הכאב הוא אנושי. אני מוצאת שהמעבר ממילה לתמונה קצת קשה להם. הם חזקים מאוד בכתיבה ופחות בויזואלי, אני עובדת איתם על הקשר ביניהם.
רק יש לי בעיה עם החתונות, עוד לא התרגלתי להשתולל עם עדר בנות משוגעות שרוקדות".
איך מנהלים בית עם בעל דתי ואישה כל כך חילונית?
"עם הרבה כבוד והערכה הדדית. מכינים סנדביץ פסטרמה ובחדר המדרגות מוסיפים את הגבינה הצהובה..." צוחקת זקהיים. "אמא שלי נגנבה מזה שהבן שלי אמר לה שהוא לא יכול לאכול עוגה כי הוא בשרי, אבל אני מבטיחה לה שזה רק יעשיר את הילדים. ילדים שגדלים במורכבות היא נראית להם טבעית. מצאנו גם קהילה קונסרבטיבית בתל אביב, והכי חשוב - בית כנסת שאני יכולה לשבת בו ליד אלחנדרו ולא להתחבא מאחורי הוילון".
מה עם בתי ספר?
"כשאלחנדרו ביקש בית ספר דתי לילדים, אמרתי לו שאני רוצה בית ספר יהודי ערבי. זה הרגיע אותו. הילדים לומדים בבתי ספר חילוניים ויודעים מהבית כל מה שצריך".
טוב, לבית ספר בעמנואל לא היית שולחת אותם.
"וואו, את לא יודעת איך רתחתי על הסיפור הזה. גזענות עושה לי חשק לתת מכות. קנאות וצרות עין זה דברים שאני לא מסוגלת לסבול. כשהייתי נערה הייתי פעילה ב"יש גבול". אני בטבעי לוחמת צדק, בתוך הבית הפרטי אני פחות לוחמנית. בגלל האהבה".