מטאפורת חוקים חיים
"חתור חתור" אומר בעל הספינה לעוזרו. "חתור ללא הפסקה. אתה יכול. אתה חייב לחתור. חתור היטב ורק כך נוכל להגיע". "אני לא רואה את החוף" אמר עוזרו הנאמן. בעל הספינה השיב: "זה לא חשוב אם רואים את החוף או לא. אני חושב שזה שם, בכיוון ההוא. הרי אנחנו לא רואים כלום. חתור חתור". עוזרו הנאמן חתר וחתר עד כלות הכוחות. שריריו הגיעו למצב בו לא התאפשרה שום תנועה ולו הקטנה ביותר. בתוכו המשיך לשמוע את המילים "חתור חתור". עוצמת המילים הלכה ודעכה עד לטון חלוש המצטלצל קבוע ברקע האופק הרחוק. הוא ידע שהוא חותר בניגוד לכיוון הרוח אם כי הטשטוש ערער את בטחונו בקשר לצדקתו. גם בעל הספינה הניח בסתר ליבו כי אין סיכוי לספינה להגיע ליעדה. היא נעה בניגוד לכיוון הרוח. שניהם ידעו והמשיכו כלא יודעים. כנראה עסוקים היו בלעשות את הדבר היחיד והאוטומטי שידעו. המחשבה כי ישנו את הכיוון וישיטו את עצמם בכיוון הרוח, דרשה כוחות שאזלו בהם, משום מה. הרבה חששות ופחדים עלו בבעל הספינה ובעוזרו הנאמן. בעל הספינה חשש כי זה ידרוש ממנו לאבד את השליטה, בעיקר כשהרוח נשבה בעוצמה. הוא חשש שמא יגיע ליעד כלשהו שאינו "חוף הבית". הוא חשש שהם יהיו נטולי מעש, בזמן נשיבת הרוח, וכך יירדמו ויגיעו למקומות מסוכנים. הוא האמין כי כל זמן שיש לו "שליטה" על הכיוון, בכך הוא קובע שיגיע למחוז חפצו. הוא חשש ופעל מתוך כך.
לבסוף הם מצאו את עצמם מוטחים אל מול סלע גדול שכלא את ספינתם וחורר בה חור. חור זה מנע מהם להמשיך לחתור. הם והספינה נותרו בשולי הנהר, כשהספינה מבעבעת את המים שחדרו לתוכה. הם הבחינו בכך בזמן שהספינה התנפצה אל הסלע והקול החזק העיר אותם מתרדמתם. הם התעוררו בבהלה ומיד הושיטו יד למשוטים ובעל הספינה ירה פקודות לעבר עוזרו. המים שמלאו את הסירה מנעו מהם לזוז בכיוון שבעל הספינה פקד להשיט אותם.
בשלב זה, הספינה מצאה עצמה שוקעת ונעה מצד לצד, מיטלטלת בין דפנות הסלעים, מחפשת את דרכה לנוע. ברגע אחד, לפתע, הספינה התהפכה והם בתוכה. הם נזרקו מתוכה ונשטפו בזרם מבלי יכולת להשפיע. לבסוף השניים מצאו את עצמם בתוך בריכה שקטה, נעימה וקטנה יחסית. בריכה שנוצרה מהמפל הגבוה שדרכו גלשו אליה.
זה היה מסע אימה עד הזמן בו אפסו כוחותיהם. בזמן בו אפסו כוחותיהם, הם נאלצו להרפות עד כדי תרדמה. בשלב הזה הם זרמו במהרה למקום מבטחים. אך לא לפני טלטלות עזות ומכאיבות שאיימו על חייהם. רק ברגע בו הרפו ונעו עם הזרם, יש לומר נטולי ברירה, הגיעו למקום בטוח. מקום בו השקט שורר. מקום של מנוחה.
בזמן שהייתם במי הבריכה, הוסרט במוחם מעין סרט של כל המתרחש. החל מהשלב של היציאה לשייט וכלה בהימצאותם בבריכה. סרט זה הביא את שניהם לכמה מסקנות משותפות, להפתעתם. הם ראו את אותם רגעים בהם יכלו לבחור אחרת ולעבור את המסע הזה אחרת. דבר אחד בטוח, מסיבה כלשהי, הם התעלמו מחוקי יקום בסיסיים.
ומהם החוקים האלו?
הראשון - חוק הזרימה.
השני - חוק ההשתנות
השלישי - חוק המשיכה.
חוק הזרימה אומר כי הכול בתנועה. עליך, או אולי עדיף לומר "וכדאי לך", לזרום עם הכיוון של הרוח והמים (החיים). ההתנגדות מכלה את כוחותיך ומאמללת את חייך. בכל מקרה בו כוחותיך ידללו, הרוח תניע אותך בכיוון שלה. תוכל מלכתחילה לזרום איתה. כשאתה חש במאמץ גדול, קושי וכאב, אתה בכיוון הפוך לזרימה. כל שקורה, קורה כי חייב לקרות הוא. מדוע חייב? כי כל שקורה בהווה, תוצאה הוא לכל שקרה בעבר. את העבר לא ניתן לשנות וגם את תוצאותיו. היה ואפשר לשנות משהו בכלל? זה את ההווה בלבד! ההווה מוליד את העתיד. כל הווה מוליד עתיד פוטנציאלי כלשהו. אין הווה שמשנה את העבר. רק הווה המשפיע על העתיד.
חוק ההשתנות אומר כי אין דבר העומד על מקומו קבוע. כל דבר משתנה בכל רגע. כל רגע בהווה, מעניק שפע אפשרויות נוספות, שונות מהרגע הקודם ומהרגע הבא. בהיעדרותנו מהרגע בהווה, יש הזמנה לכאב. בנוכחותנו, בכל רגע של ההוויה, יש הזמנה לשפע, מלאות, עושר וחיים עם משמעות.
חוק המשיכה אומר כי כל אשר בתוכך, מחשבותיך, אמונותיך ותפיסתך את החיים, מוקרנים לחלל סביבך ומושכים עוד מאותו הדבר כלפיך. אותן מחשבות, אמונות וכד', מהדהדים כהד המהדהד בחזרה אליך. העולם מהדהד דרך קולותיהם של קרוביך, דרך הטבע החי סביבך, דרך הגדרתך את העולם "החיצוני" לך. כשאנו מגדירים משהו בחוץ, אנו מגדירים משהו בתוכנו. כל מה שאנו מזהים מחוצה לנו, זוהה ראשית בתוכנו. לכן יש לנו הגדרה עבורו.
החיים שאני קוראת להם "החיים בחוץ", הם חיי הפנימיים.
החיים שהנכם קוראים להם "החיים בחוץ", הם חייכם הפנימיים.
שולמית ניסימוב לב ארי