רציתי לשתף אתכם בסיפור מגניב על תפילין שנתקלתי בו באחד האתרים. אני סבור שזה אחד הסיפורים הכי מגניבים שיצא לי לקרוא בנושא תפילין, הסיפור קשור לתקופת מלחמת השחרור, כאשר הצנחנים היהודים כבשו את הכותל המערבי. כנראה שרק נס גדול עזר להם לכבוש את ירושלים.
זהו הסיפור- התקופה הייתה עת מלחמת העולם השנייה, הישוב העברי שרק החל לקום עמד בפני דילמה, האם להתגייס למלחמה בנאצים, שאיימו להשתלט על העולם. הסתובבתי ברחבת הכותל וראיתי אלפים של יהודים עטופים בתפילין ונשק מסתובבים ברחבת הכותל ומשוחחים אחד עם השני.
אני חייב לציין שזה היה אחד הרגעים המרגשים ביותר שיצא לי לחזות בחיי, החיילים היהודים עטופים תפילין, עונדים נשקים חצי אוטומטיים, מתכוננים לצאת ולהילחם ובנאצים, אשר ברגעים אלו חותכים דרך אירופה כמו דרך חמאה.
החיילים היהודים, שלמעשה לא ידעו דבר וחצי דבר בלהילחם, היות והיו עולים חדשים מארצות אירופה, בהן עסקו במסחר ושירותים, הם מעולם לא החזיקו נשק או תפילין בחייהם. אך הנחישות בעיניהם, האחיזה המוצקה בתפילין וברובים, כאילו שהם הגיעו כל חייהם למקום הזה להניח תפילין.
רק כדי להבהיר את הנקודה, אציין שאלה אנשים חילונים ביותר, שחלקם הגדול הגיע לישראל רק כמה ימים לפני יום הגיוס בכותל ובכל זאת הם היו שם נחושים ואמיצים. ראיתי את הפקידים הבריטים המנומסים, מסתכלים בחוסר אמון בכל המחזה שנגלה מולם: המון פליטים מרחבי העולם, חלקם רק נמלט מציפורני הנאצים, עומדים לצאת ולהילחם בצבא הכי מיומן בהיסטוריה של העולם(אולי חוץ מאלכסנדר מוקדון), הכולל מאות אלפי חיילים מיומנים. מעשה התאבדות הלכה למעשה.
למרות כל זאת הם עומדים שם ומניחים תפילין, כאילו לא קרה דבר, כאילו עכשיו נקראו לשירות מילואים פעיל, אחרי קריירה ארוכה בצבא. כאילו אנשי צבא מיומנים שכל חייהם נלחמו קרבות והניחו תפילין ליד הכותל היהודי.
יצא לי לראות עוד קרבות רבים בימי חיי, אך מעולם לא ראיתי את אותה ההתרגשות הבתולית של לוחמים היוצאים להגן על המולדת שלהן ועל גורל האנושות בהתלהבות כזו, כנראה שהנחת תפילין, באמת עושה לנו משהו, אחרת איך תסבירו חבורת פרחחים שיוצאת להילחם במכונת ההשמדה המלוטשת של הנאצים.