כבר מספר שנים, בכל יום שלישי בערב, מתקבצים עשרות אנשים בבית החברה להגנת הטבע לשמוע תדריך על שביל ישראל: אוספים מידע שימושי לקראת ”המסע”. עשרות מכל גיל: צעירים אחרי צבא, הורים וילדים, מהנדסים שלקחו חודש חופש מהעבודה, פנסיונרים, מורים - ערב רב ללא מכנה משותף, חוץ מרצון לפסק זמן על שביל ישראל.
זה הפך לתופעה ישראלית: אלפי אנשים צועדים על השביל לכל אורכו, בשקט, ללא פרסום ובלי כל מסגרת מארגנת. השביל הפך לנחלת הכלל הישראלי. מה קורה כאן? איך זה התחיל?
שביל ישראל מתוח לאורך 1000 קילומטרים של דרך צנועה ומתפתלת - רוחבה מטר עד שניים, לעיתים צרה יותר ולעיתים מתרחבת לדרך עפר. השביל אינו מבקש תשלום עבור הליכה בו, אינו מבקש לעצמו מבנים ומתקנים, בתי קפה או מסעדות; הוא מסתפק בנופים הייחודיים והמגוונים הנשקפים מכל פינותיו. אין לו יומרות להיות נוח, הוא לא בוחל בעליות קשות וירידות תלולות. שביל עפר פשוט ללא כל גינוני טקס.
השביל מתחיל מבית אוסישקין הצמוד לקיבוץ דן בצפון, ומסתיים בעיר אילת בדרום, ועובר בכמה מהמקומות היפים והייחודיים ביותר בארץ: נחל דן, תל חי, נבי יושע, הר מירון, נחל עמוד, הר ארבל והכנרת, אתר הטבילה של הצליינים, הר תבור, הר הכרמל, חוף הים, הרי ירושלים, מערות בית גוברין, תל ערד, המכתש הקטן, נחל צין, מכתש רמון, בקעת עובדה ובקעת תמנע, אילת וחוף ים סוף. ציר ההליכה מסומן בשטח ועל מפת ישראל בצבעים לבן, כתום וכחול.
הרעיון ליצור את השביל נולד לפני שנים במוחו של אברהם תמיר ז”ל, עיתונאי ואיש טבע, לאחר שצעד בשביל האפלצ’ים שבמזרח ארצות הברית. הוא העביר את הרעיון לאורי דביר, יו”ר הוועדה לשבילי ישראל של החברה להגנת הטבע, והתכנית יצאה לדרך בניהולו של אורי. החברה להגנת הטבע החלה את עבודות התכנון של התוואי וסימונו בתחילת שנות השמונים, והוא נחנך רשמית ב-1995. תהליך סימון השביל בשטח ארך כ- 10 שנים, ובתחילה רבו הספקנים עד כמה השביל יהיה מבוקש: ”מי ילך אלף קילומטרים? הרי יש לנו מאות שבילי טיול מסומנים, ובזה הארוך אין כל חדש”.
אבל השביל הפתיע את כולנו. מתחילת שנות האלפיים טיילו בשביל עשרות אלפי מטיילים, רובם בקטעי שביל נבחרים או ב”תשלומים”, כלומר הליכה לאורך השביל לפי קטעים במשך תקופה. מספר לא מבוטל של מטיילים בחר ללכת את השביל ברצף - כטרק מתמשך על פני חודש וחצי עד חודשיים. אפשר לומר שהיום, בישראל 2010, שביל ישראל הוא לא רק שביל אלא סמל חברתי ישראלי אותנטי לקשר בלתי אמצעי עם הארץ, על נופיה הפיזיים והאנושיים.
אחד הביטויים החזקים למגמה זו נמשך כבר חמש שנים במיזם ”נפגשים בשביל ישראל”, שהחל במסע שנערך באביב 2002 לזכר סמ”ר אבי אופנר ו-72 חבריו שנפלו באסון המסוקים. המסע, המשותף לחברה להגנת הטבע, צו פיוס, המדרשה באורנים ואב”י בשביל ישראל, צמח להליכה של אלפים למען חוויית המסע בשביל, השיח והלמידה ההדדית, ובעיקר לאמירה כי רב המשותף על השונה, וכולנו ”הולכים בשביל ישראל”. בחמש שנות קיומו של הפרויקט צעדו בו יחד כעשרת אלפים איש, שהיו שותפים לחוויה משמעותית של היכרות ודיאלוג בין קצוות שונים בחברה הישראלית. המסע זימן ומזמן גם השנה (יציאה ב 22 לפברואר) חיבור ישיר ובלתי אמצעי לארץ, נופיה, יושביה ומורשתה ללא כל אמירה פוליטית כלשהיא, והוא משלב זיכרון, הליכה ועיסוק בשאלות של זהות ישראלית. בסוף כל יום נוהגים ההולכים להיפגש עם אישיות המייצגת עשייה בנושאים או מפעלים חשובים בחברה הישראלית.
מה מושך את הציבור לשביל ישראל? מה קורה כאן?
יש כאן שביל מיוחד בקנה מידה עולמי: במרחק כה קצר ניתן לעבור מגוון רחב של נופים, תופעות טבע וישובים. לא כולנו מודעים לכך שאנחנו חיים באזור ייחודי בעולם, ייחודי במגוון על פני שטח צר. ישראל התברכה בשפע ערכי טבע, נוף ומורשת והיא אחד האזורים העשירים בעולם במגוון מיני בעלי החיים וצמחים. שתי דוגמאות קטנות: ב- 1000 קמ”ר יש בישראל 85 סוגי צמחים, לעומת 27 בקליפורניה, 19 באיטליה, 7 בבריטניה ו-3 בהולנד. ב- 1000 קמ”ר יש בישראל 16 סוגי ציפורים, לעומת 2 בבריטניה, 0.75 בגרמניה, 0.3 בסודן ו-0.1 בסין.
כל זאת בזכות מיקומה של ישראל במפגש של ארבעה אזורים בין גיאוגרפיים, במפגש של שלוש יבשות ובצומת מרכזי בצירי הנדידה העולמית של ציפורים. פסגות מושלגות עם שפע של מעיינות ונחלי איתן בצפון, נמצאות במרחק ארבע שעות נסיעה ממדבר צחיח, הרים של אבן חול צבעונית, סלעי גרניט וערוצים קניוניים. הרים מכוסי יער וחורש בגליל, ליד מישורים בזלתיים וצחיחים בגולן, ובמרחק של שעה נסיעה בלבד - רכס הכרמל ובו הרי גיר וחורש ים תיכוני צמוד לרצועת חופי ים מרהיבים. נראה שאין עוד מקום בעולם עם מגוון כה עשיר בכברת ארץ כה צרה. ערכי מורשת ותרבות רבים קיימים כאן, מהיות האזור ערש שלוש הדתות ומקום הולדתו של עם ישראל. כל אלו יוצרים פסיפס, מגוון ועושר שאין לו אח ורע בעולם כולו, המהווה תבנית נוף מולדת והוא חלק מאיכות חיינו כפרטים וכחברה.
ההולכים בשביל לאורך חודשים חווים את המגוון וההשתנות הזאת בכל חושיהם.
השביל שייך לכולם - זה הביטוי הטוב ביותר לנחלת הכלל. זה נכס של כל אזרח וכך - אני מקווה - יישאר לעולם, כמו חופי הים, חופי הכנרת, הנחלים והשטחים הציבוריים הפתוחים. לא צריך לשלם עבור ”השירות”, הוא שייך לכל אחד מאיתנו. במדינה שנמצאת בתהליך של הפרטה פרועה, שדעתה לעיתים נטרפת מִבֶּצַע כסף ונדל”ן, שביל של 1000 קילומטרים שהם ”שלנו” אינו דבר של מה בכך. בשמורות הטבע של ישראל ובגנים הלאומיים, שהם נכס של כולנו, צריך לשלם ואולי טוב שכך, כי יש מי שישמור, יארגן וינקה - וגם זה פתוח לדיון ציבורי. כאן בשביל ישראל הכל פתוח: הכניסה, ההליכה וגם הניקיון, שנתון בידי הציבור בחלקים רבים של השביל. יש בהליכה של אלפים על השביל ביטוי עממי לכך שהשביל של כולם, ובכל יום מתרחב הציבור שמכיר בנכס שיש לו בידיים.
אני חושב שהליכה בשביל זו דרך להרגיש קטן אבל גדול. לא סתם המסע בשביל ישראל מבוקש כל כך אצל צעירים מסיימי שירות צבאי, הנוהגים לצאת ”לטיול הגדול” שיש בו רצון להרגיש את המרחב, לצאת מן הצפיפות, מסיר הלחץ המקומי למרחב העולמי הפתוח. השביל מעניק חוויה כזו, ”תוצרת בית”, שאינה מוכרת במדינה הקטנה הזו. חוויה של ”יש מרחב”. ניתן ללכת בו חודשיים ברציפות. ניתן ללכת ימים שלמים בנגב בלי לראות נפש חיה, יישוב או כביש. זה מקום קטן אבל גדול. מהצפופים בעולם, אך בחודש הליכה רואים בו נופים של שלוש יבשות שונות ומגוון ייחודי על שטח קטן.
אני מרגיש (ואולי מקווה) שיש בהליכה לאורך השביל גם אמירה משותפת: בואו נשמור על המגוון הייחודי. זה חלק מאיכות החיים שלנו, שימו לב - המגוון הייחודי הזה הולך ופוחת. ההתפתחות המואצת של ישראל כמדינה מערבית מתקדמת, בעלת הישגים בתחומים רבים, הובילה גם לפגיעה משמעותית בעושר הטבע, הנוף והמורשת. בנייה וסלילה של קווי תשתית בהיקפים עצומים על פני שטחים נרחבים הביאה להרס ישיר של בתי גידול וקיטוע שלהם. משטחי החולות הגדולים בראשית קום המדינה נותרו פחות מרבע; רכסי הכורכר נקברו תחת ערי החוף, חופי הים נבנו ושונו ללא הכר, שטחי החורש בותרו לאורכם ולרוחבם. מקווי המים הלכו ונהרסו ברבות השנים, בתי גידול לחים לאורך מישור החוף נעלמו כמעט לחלוטין, מעיינות רבים יבשו ופסקו מלזרום, הביצות יובשו ומביצת החולה נותרה שמורה בהיקף של כ-5% משטחה המקורי; שפיעת נחלי החוף עומדת על כ-10% בלבד בהשוואה לשפיעה לפני מספר עשורים כתוצאה משאיבת יתר, ואת מקומם תפסו השפכים המוזרמים לנחלים. ים המלח הולך וחרב, הכנרת ומאגרי מי התהום מדולדלים ובסכנת זיהום. כל אלו הובילו הביאו לפגיעה קשה במגוון הביולוגי של ישראל. מינים רבים בעולם החי והצומח נכחדו ועוד מינים רבים אחרים נפגעו ונמצאים בסכנת הכחדה. מצב הטבע והסביבה הנו במובנים רבים מדד לבריאותה של החברה, והפגיעה בטבע ובסביבה פוגעת גם בנו כחברה וכפרטים.הגידול הנמשך באוכלוסייה בישראל והעלייה ברמת החיים צפויים להביא להכפלת היקף הבנייה והתשתיות הנלוות מדי עשרים וחמש שנה. המשך הניצול המוגבר והבלתי מרוסן של משאבי המים הטבעיים עלול לחרב את מעט בתי הגידול הלחים שעוד נותרו.
המשך המגמות הנוכחיות עלול להוביל לקריסה מוחלטת של המערכות הטבעיות, לפגיעה בלתי הפיכה בחי בצומח ובנוף, לפגיעה באיכות הסביבה ובמורשת המצויה בשטח, ולפגיעה חברתית על ידי פיתוח המופנה לבעלי יכולת. כל אלו יפגעו באיכות החיים ובאיכות החברה הישראלית. אם לא יחול שינוי, ישראל בשנת 2020 תהיה, כפי שאמר ס. יזהר בשעתו: ”ארץ נושבת... שהכל בה כביש ומדרכה תאכל כל חלקה טובה בלב צעיריה”.
ישראל צפויה להיות המדינה הצפופה ביותר בעולם המערבי בשנת 2020. האתגר הגדול עימו אנו מתמודדים הוא כיצד למנוע מתושבי מדינת ישראל להיות מנוכרים לטבע ולסביבה שבה. כיצד יוצרים את האיזון המבסס את מדינת ישראל כמדינה מפותחת ואיכותית, שיודעת לשמור על משאביה הטבעיים והייחודיים תוך פיתוח מושכל ובר קיימא עבור הדורות הבאים?
בהליכה רצופה על השביל יש הרפתקה, חוויה וגם ביטוי לקשר שלנו למקום הייחודי הזה, שלא ברור אם יישאר כך בעוד עשור ללא עשרות אלפי אוהדים שיצביעו ברגליהם. ההולכים מייצרים מעין תנועה אזרחית שקטה של הולכים, הפועלים ותורמים כל אחד במקומו, תנועה של קשר למקום - קשר שלעיתים אינו ברור בריקנות שבווילת האח הגדול או במסעות ההישרדות בקריביים.
מוטי ליברמן הוא סמנכ”ל חינוך בחברה להגנת הטבע.