המוסיקה הייתה קצבית וסוערת. משהו סוחף המזרים את הדם בעורקים ומקים אותך אל רחבת הריקודים. מסביב ישבו כולם במעגל צפוף. שניים שלושה זוגות נעו לאיטם על הרחבה. מבט מרוחק היה יוצר תמונה שיגרתית של ערב ריקודים. כמה צעדים אל מרכז הרחבה הציפו את המתרחש באור שונה.
היא לבשה שמלה צבעונית ומטפחת עוטפת את צווארה. הוא נראה הדור חרף החליפה המיושנת, ועניבת פרפר מעטרת את חולצתו. נאחזו זה בזו במין חיבוק מרפרף, מעין תזכורת לימים הרחוקים של חיבוקי הלהט. רגליהם נעו מיכנית, כמו ניסו להדביק את הקצב המהיר של המוסיקה. היו שקועים בעצמם עד לבלי משים, אינם מתייחסים כלל לסביבה המתבוננת בהם בסקרנות.
בקצה השני של הרחבה נע גבר לבן שיער, כשהוא עטוף בידיה של אישה לא צעירה, המנסה לכוון את צעדי הריקוד שלו ולהתאימה לאלה שלה. הוא נגרר בכבדות אחריה, אך חיוך זוהר היה שפוך על פניו כמעיד על הנאתו מן הבילוי הלא שיגרתי. היא התבוננה בו מדי פעם, ניערה פירורי עוגה ממקטורנו וחייכה קצרות, כאילו ענתה על חיוכיו אליה.
הסובבים הסתכלו ברוקדים, כתוהים אם יש עוז בנפשם לעלות אל הרחבה, ולהפיק כמה רגעי נחת ועונג גם עבורם.
באוויר עמדה תחושה של תאוות חיים בלתי נגמרת. כולם שידרו מין תשוקה שלא להרפות מהחיים כל עוד אלה מאפשרים זאת להם. לחלקם לא היו אלה אלא גרגרים בודדים שעוד נותרו בשעוני החול האישיים שלהם.
לפתע נקטעה המוסיקה. האולם כאילו חזר למציאות האפורה ולבש שוב את הגלימה של חיי היום יום, אשר חולפים לבלי שוב, כפי שהם נוהגים כלפי בני האדם באשר הם...