יש לי הרבה כבוד שמור לאנשים שמחליטים להקים צימרים או יחידת אירוח בדרום. צריך הרבה אומץ בשביל זה, כי כשאנחנו אומרים חופש אז בדרך כלל אנחנו מתכוונים לאיזה נחל ברמת הגולן או טיול הררי בגליל, והרבה פחות סביר שנחשוב על נסיעה לאיזה חור שנמצא בלב הערבה.
אז מה אם בן גוריון רצה להפריח את המדבר?
ובכל זאת, כשההורים של שירה מהגן של הקטן דיברו איתנו על חופש, הם הציעו שניסע לאורחן שנמצא בצופר – ישוב שאפילו הג'יפיאס כמעט ולא מצא לי שנמצא מטר מהגבול עם ירדן, קצת דרומית לאיזור ים המלח.
שאלתי אותם אם לא התבלבלו, ורוצים אולי לנסוע לאזור הרי ירושלים, או אולי לעוטף עזה, ליישובים שאני מכיר את השם שלהם אבל הם היו בשלהם – אנחנו נוסעים ל"חאן דרך הבשמים" שבצופר. כדאי לכם גם להצטרף, ולא רק בגלל שהבן שלכם חבר טוב של שירה, אתם תהנו.
איך שהגענו ל"חאן דרך הבשמים" המארחים קיבלו את פנינו בחום ואהבה, ותוך כדי הגשה של כוסות שתיה קלה הראו לנו איפה אנחנו יכולים להתמקם. הם חזרו על ההצעה שכדאי לשתות הרבה במדבר בגלל סכנת ההתייבשות. אני גיחכתי לעצמי במחשבה שכנראה הם לא היו אף פעם באוגוסט בתל אביב, כי הם לא מבינים מה זה חום.
אשתי, לעומתי, החלה להתלונן ולומר שהיא תצטרך הרבה מזה כי מה-זה חם פה.
בינתיים הילדים של שתי המשפחות התחילו לרוץ לכיוון החושות, שלדעתי נראו להם כמו הדבר הכי מגניב שאי פעם יצא להם לישון בתוכו. צעקנו לעברם שיחכו לנו כדי שיחליפו לבגד ים. תוך רבע שעה כבר היינו מוכנים וצעדנו יחד לכיוון הספא המדברי, שבשבילי נראה כמו בריכה גדולה שממוקמת בלב המדבר.