הספר "לילית – שדה בעלת הפרעת אישיות גבולית" שיצא במרץ 2010 לחנויות מתאר בצבעוניות רבה את עולמן של הנשים בעת העתיקה, הסטטוס שלהן, השקפת עולמן, המקצועות המגדריים בהן הן עסקו ואת ניסיונן למצוא את מקומן בשוליים החברתיים.
לקראת חג הפסח, הרעיות נענות לצו גיוס "טבעי", מפשילות שרוולית, לובשות טרנינג ונכנסות למטבח. כל שנה כשאני מעבירה עיני מהגפילטה פיש הרוטט אל עבר הבורדו של המרור, אני תופסת שהנשים עדיין לא יצאו מעבדות לחירות ואנו למעשה דורכות במקום כבר 3000 שנה ומאומה לא השתנה – מן הפן האנושי כמובן. הטכנולוגיה למעשה משיגה את נפש האדם בעשרות שנות אור.
בתקופת התלמוד הרעיות האידאליות נמצאו בבית פנימה וגדלו את ילדיהן. האישה היתה מנודה מהחיים הציבוריים לא רק באופן מסורתי אלא על ידי חוקים מפורטים סמכותיים, חברתיים וקהילתיים. כאשר היא חצתה את גבולות המרחב הפרטי אל הזירה הציבורית, היא היוותה סכנה פוטנציאלית לא רק לעצמה אלא לכל המבנה החברתי.
וכל זאת מדוע?
שכן בתרבות היהודית העתיקה התקבלה ההנחה כי קיים הבדל בין שני המינים מבחינת השוני במהות החומר ממנו קורצו נשים וגברים. הבדל זה, על פי תפיסתם, השפיע על האיכות הרוחנית והמוסרית של שני המינים. תיאוריית ארבע הליחות של היפוקרטס קובעת כי כתוצאה מערוב נוזלים כימי, שונים נשים וגברים במידת החום ובמידת היובש של גופם. שוני בסיסי זה גורם לחולשת גופה וגם לחולשת דעתה של האישה מבחינה שכלית ומוסרית כאחד. הנחיתות המוסרית של נשים נתפסה כנתון טבעי, וככזו היא לא הייתה ניתנת לשינוי על ידי האדם. יש לתפיסה זו השלכות חשובות ביותר על קביעת אורח החיים בכלל בתקופה העתיקה ובעיקר בכל הקשור לנשים. האמונה באיכותן המוסרית הירודה של נשים תוּרצה כהצדקה להכפפתן בחוג המשפחה לגברים. איכות מוסרית ירודה זו טמנה בחובה את הצידוק להרחיק את הנשים מן החיים הציבוריים, מתוך טענה שהן עלולות להשחית את הציבור אם בשוגג – לפי התפיסה של חולשת דעת, ואם במזיד – לפי התפיסה של הדמוניות הנשית. מכל מקום, הנשים נחשבו לכאלו המהוות מקור סיכון לתקינות החיים הציבוריים.
הטקסטים הרבניים משקפים את ההיררכיה של סדרי החברה הפטריארכליים ואת סיפורה של החברה מתוך זווית הראיה הקולקטיבית של הרבנים. מושג האישה בחברה כזו, הוא אוסף של דימויים גבריים, סטראוטיפים וציפיות מן הנשים הנובעים משיח פנימי וקוד
חברתי סובייקטיבי.
האישה למעשה היתה קניינו של הגבר: "האשה נקנית בשלש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים נקנית בכסף בשטר ובביאה וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל..." האישה נקנית נאמר, ולא האישה מתקדשת ובהמשך מסכת קידושין שבסדר נשים, מפורטת רשימה של שאר מיני קניין של הגבר: עבד עברי, עבד כנעני, בהמה גסה ונכסים.
בחתונה, שבועת "הרי את מקודשת לי" מציינת את העברת הבעלות על האישה מאביה לאדם אליו היא נישאת. בהתאם, אישה המגורשת מקבלת בעלות על מיניותה היא בהגדרת " הרי את מותרת לכל אדם". חשוב להדגיש שהמשנה אינה נותנת לאישה את הכוח להתגרש מבעלה – היא הסחורה ולא הסוחרת. כחלק מחוזה הנישואין האישה ממלאת התחייבויות בהחזקת הבית ובתמורה היא מקבלת סטטוס חברתי, כסות וגג מעל ראשה.
משחר ילדותה הורחקה האישה ממקורות הלימוד והודרה מריטואלים דתיים. היא לא לקחה חלק במערכת החינוך בה רכשו הבנים ידע ששימש ככרטיס כניסה לחברה. לאחר מכן בורותה תוּרגמה לנחיתות מולדת יחסית לגבר, כך שיכולותיה באו לידי ביטוי רק בתוך הבית פנימה, סְפֵרָה בה חינוך תורני לא היה נחוץ. ילָדות לא זכו להנחיה של הוריהם בבית, לא נהנו מלימודים שנערכו בבית המדרש או בבתי הכנסת ולא השתפו באופן פעיל בריטואלים של חגים דתיים. ההכשרה היחידה שעברו הילדות כללה את מקצוע עקרוּת הבית. את היכולות שרכשה, החלה הנערה ליישם בהיותה בת 12 - גיל נישואיה. במידה ולא היה לה בן זוג בגיל מתקדם זה, אביה יכול היה לפדות את אחד מעבדיו כדי למנוע את סטטוס הרווקות המעיק.
מעצם התפיסה שמקום האישה בביתה פנימה, היא חוּיבה עם נישואיה לעסוק בתחזוקת הבית ולמלא רשימה ארוכה של מטלות. הנשים כעקרות בית מילאו למעשה תפקיד של אוּמן רב תחומי...... כאז כן עתה – כך נדמה.
פסח כשר ושמח.