בימי החורף האחרונים, כאשר השמש עדיין לא זרחה בחוץ, היא מסתתרת מתחת לעננים, אני, אמא לחמישה קטנטנים מעירה אותם לאט לאט, מכווצים הם שוכבים בין שמיכות הפוך במיטותיהם ובכאב הם נשלפים מתוך החום האימהי אל הקור העז של הרי ירושלים, בתיק ומשקה חם אני עוד מאמינה כי אוכל להשאיר את ההרגשה, לפחות עד פתח הגן, אך קירות הגן כבר יעידו אחרת, על חמימות שלילדות, מתיקות של גננת, יש בנעלי בית ויש בשמיכות פוך של צהרים והחום שם שנפלט מן התנורים מתערבב בניחוחות ורגשות אחרים ואז אני יודעת שאוכל גם אני לשוב כעת מתוך הרגשה טובה לביתי לעוד יום של חופשה עד יום המחר, בו אשוב לעבודה. אני סוגרת את דלת בייתי, מנקה ומסדרת, הרצפה, הכלים, את מיטותיהם של הילדים, הסדין מתוח, הציפה מסודרת, שמיכות פוך מקופלות עומדות לעוד לילה חמים ואפילו כריות הנוי בשורה אחידה, שיהיה מתאים. אני עוברת לחדר השני, שם ערימת הצעצועים עוד מחכה לי מאתמול, אני מסדרת ונעצמות עיניי שלי, כנראה שגם אני זקוקה למנוחה, טרם אשוב לעבודה, טרם יגיעו הקטנים מן הגן, טרם ישוב הבוס הגדול מעוד יום עבודה, אני חולצת נעליי, פורשת השמיכה ונכנסת לי למיטה חמימה ביום חורף אחד, כאשר החלון מזיל דמעה רטובה של טל, כאשר יש מי שדופק על תריסי חלוני בקור עז ויש מי שיחמם רגלי, ידי ועורקיי בשמיכת פוך חמימה ורק, לשעה קלה. שאוכל להספיק לבשל דבר מה, להמשיך לסדר את הקומה התחתונה, לאפות אולי איזה דבר מתיקה ולקבל את שלי שוב בברכה.