חבל שמפלגות כמו העבודה, מרץ, הבית היהודי - שנשארו הן עדיין עם הפריימריז הדמוקרטיים, אבל השיטה אמנם נשארה אבל המפלגות הולכות ונמוגות.
גנץ ולפיד – מתהדרים בסיסמאות שחוקות של: "חתירה לשלום", "הפרדות", "מהלך מדיני", "שוויון בנטל" וכדו'... אבל למעשה מובילים מפלגות של איש אחד, שקובע, שמוביל שחותם, אבל בכישלון יתחלק עם אחרים.
איך אפשר לסמוך על מנהיגות – שנועלת את עצמה ומסנדלת את תפקידה בתקנון הרמטי לתקופה ארוכה ומנסה לייצר אווירה של מנהיגות משותפת דמוקרטית ונטייה להתחשבות תוך הבלטת אגו אישי ללא פשרה.
גנץ, כחייל, כלוחם עשה דרך ארוכה ומכובדת - שיש להעריכה. גנץ כאלוף פיקוד צפון, כאלוף במפקדה של האלוף, אדם, במלחמת לבנון השנייה, לא היה בולט ולא תרם מניסיונו הקרבי והכרת הגזרה כמצופה ממנו, והוא ללא ספק, חלק מכישלון ניהולי של המלחמה הזאת ותוצאותיה העגומות.
גם כרמטכ"ל במבצע "עופרת יצוקה" - לא היה מבריק ויצירתי במיוחד, וניתן לסכם את כהונתו כאלוף ורמטכ"ל בציון בינוני בלבד.
לרוץ לראשות הממשלה – במדינת ישראל על בעיותיה הביטחוניות, כלכליות, מדיניות, אין לו הכשרה מינימלית, מאחר ולא מילא אף תפקיד ממשלתי ראוי לציון ולהערכה.
באשר ללפיד – כבר הוכיח במהלך שנות כהונתו בראש מפלגתו, שהוא עדיין לא בשל, לא כשיר לתפקיד המוביל ויכול להסתפק בתפקיד של נהג משנה, מקסימום שר חוץ, לא בשל הידע אבל בשל הלוק ושטף הדיבור.
באשר לימין החדש – לא נראה לי שהימין הישן גרוע כל כך שצריך חדש, ובוודאי שלא הזוג הזה ינער אותו או יסנדל אותו, ולמרות שיש מקום למפלגה של איחוד חילונים ודתיים לייט.
מה שכן – לאיילת שקד בהחלט ניתן לתת תפקיד של "הפנים היפות של הימין".
נבחרת הליכוד ליורו – אם נכתוב את המועמדים במבנה של קבוצת כדורגל, זה יראה כך: "ביבי – חלוץ מרכזי קלאסי, בשער – כץ, בלמים – גלנט, אדלשטיין, ארד, באגפים – מירי רגב וגמליאל, קשרים – סער, ברקת, דיכטר, לוין.
מחליפים על הספסל – אמסלם, ביטון, אקוניס, אלקין ואחרים.
שופט – צחי הנגבי.
ברגע האחרון:
הצביעות והגועל נפש בפוליטיקה. כבל, מעל בימת הכנסת של מפלגת העבודה אחרי שהעיפו את ציפי לבני בבושת פנים, קרא לגבאי "שקרן", יש לי פוליגרף להוכחה.
כיום – פיוס, חיבוק – גועל נפש של מנהיגות. אבל זה מה שיש ומה שנותר ממפלגת העבודה ההיסטורית ששלטה ביד רמה 40 שנה במדינה – עצוב – עצוב.