אז מה השוני – הגיוון במינויים, בשופטים, בדעות ומינויים מתוך קהיליית עורכי הדין.
יש הטוענים ויש ממש בטענות – שהשיטה הישראלית למינויי שופטים, היא בין האפשרויות הטובות ביותר הקיימות, לעומת שיטות אחרות שבהן הפוליטיקה קובעת, השייכות המפלגתית או אפילו המעמד הכללי.
הועדה למינוי שופטים, בהרכבה הנוכחי, לאמור: יו"ר שר המשפטים (מכח התפקיד) + שר נוסף, שלושה שופטים עליונים, שני חברי כנסת + שני חברי לשכת עורכי דין, סה"כ 9 חברים.
הרכב זה, מכהן כבר שנים רבות ונחשב בעיני רבים, כשיטה הטובה והמאוזנת ביותר ואילו בעיני אחרים, כאחיזת עיניים בלבד. המתנגדים טוענים ששלושת השופטים העליונים שבאים מתואמים ומגובשים, בתוספת קול אחד לפעמים שניים, שהם בדרך כלל מגייסים בקלות, מהווים רוב שמספיק להעביר או למנוע כל מינוי שהוא לרצונם או מתנגדים לו.
מכאן באו הטוענים, שמדובר בגוש אקטיבי של "חברינו", הקובעים למעשה, מי ימונה לעליון ולפעמים גם למחוזי.
המחלוקת שהתגלעה בזמנו בתקופת ביניש וגם בתקופתה של הנשיאה חיות, בועדה למינוי שלושה שופטים לעליון, אשר דרשה "דיל" בין שרה המשפטים ונשיאת העליון השופטת ביניש, מוכיחה שהשיטה חורקת.
כאשר המינויים נקבעים עפ"י דילים – בשיטה "שמור לי ואשמור לך", לאמור: שופט שלי שופט שלך, אני חייב לך מינוי לועדה הבאה, אז מבינים שהשיטה לא פועלת כנדרש כראוי וכמצופה.
גם המסורת שהשתרשה – שיש בעליון כיסא דתי, כיסא מזרחי וכיסא למיעוטים, אינו מצביע על מהלך תקין, ראוי ואובייקטיבי, בנוסח הסיסמה: הטובים והמתאימים יבחרו.
הדרישה שבית המשפט העליון ישקף את החברה, את הדעות והאיזון שביניהם, אינו תלוש מהמציאות. חבל, שצריך לעשות זאת בתפירה גסה, כמו נציג מזרחי, נציג דתי ונציג מוסלמי.
כאשר מינו לעליון בלחץ מאסיבי של שר המשפטים דאז, מאיר שיטרית, את השופט אדמונד לוי, גם הוא בדיל מסורתי, ההצלחה היתה כפולה. שכן אדמונד לוי הוא גם מזרחי וגם דתי – שניים במכה אחת.
בלי שום קשר לדיל, התברר שהשופט אדמונד לוי, היה בחירה טובה. הוא היה חברתי, רגיש לזכויות האזרח ושיקף נאמנה את רוח רוב הציבור בישראל בפסיקותיו והחלטותיו.
לקבוצה זו ניתן לצרף גם את השופטת העליונה (שפרשה בינתיים) דליה דורנר, שהיא אמנם ילידת תורכיה אבל היתה צברית יותר מהצברים ופסיקותיה בתחום שמירה על זכויות האזרח, המיעוטים, הקבוצות החלשות בחברה, כמו ניצולי שואה, היו בראש סדר עדיפויותיה ופסיקותיה.
כלומר: אפשר לומר שגם "דילים", מולידים שופטים מעולים, רק חבל שהבחירה שלהם לא נעשית על רקע אישי, מקצועי ולא כהתדיינות פוליטית, עם שיקולים עדתיים ומכסות של כסאות דתיים, מוסלמים או נציג מהמגזר הפרטי.
אם אלה פני הדברים – יש לשנות את השיטה, יש לשנות את הועדה, יש להבריא את המצב, לפיו המינויים באמת יהיו אובייקטיביים, לא פוליטיים, לא "דילים" גלויים ונסתרים, ובאמת יגיעו הטובים והמתאימים ביותר, בצורה מאוזנת מהשיפוט, פרקליטות, אקדמיה והמגזר הפרטי של קהיליית עורכי הדין.
הצעתי במאמר קודם בנושא – להקים ועדת איתור חיצונית לועדת המינויים שבה יהיו: 20-30 שופטים ראויים לעליון ולמחוזי ומבניהם ייבחרו המועמדים גם לעליון וגם למחוזי, עפ"י קריטריונים של ידע, התאמה, כישורים וניסיון מצטבר.
היו הצעות שונות בעבר – לשינוי הועדה למינוי שופטים, כגון: הגדלתה ל-13 חברים וכדו'...
להלן הצעתי המעשית: להרכב הועדה הנוכחי, לצרף 2 חברים, אחד – מבין הדיקנים לפקולטה למשפטים (מאוניברסיטאות ו/או ממכללות) + נציג ציבור שהוא "הקליינט" העיקרי והראשי של בתי המשפט, כלומר: 11 חברים שייבחרו מבין אלה שהוצעו בועדת האיתור – מתאימים ביותר לבית המשפט העליון והמחוזי לאחר שימוע.
ולסיום: כדאי לזכור את הפתגם העממי העסיסי: "אם יש לך קשרים, אתה לא צריך פרוטקציה" ואל תיתממו – הסידור הזה עובד גם בגופים אחרים במדינה, כולל צה"ל, גופי בטחון ומסחר.