על ישראל לשבור את הנוסחה הזאת, וכל מחווה נוסח הדלק והכסף הקטארי מתפרש ככניעה לטרור.
נתניהו לא צריך להירתע, לא להכנע לטרור, לא להשאיר את תושבי העוטף ללא הגנה.
להלום – להלום – בתשתיות, בבתי ההנהגה להרוס כדוגמא את בתיהם של הניה, סינאאני ויתר אנשי הצמרת, בהמשך לפגיעה בתשתיות תקשורת ואמצעי תחבורה ולחימה.
להזהיר את חמאס/ג'יהאד שאנו קרובים ל"צוק איתן 2" אבל עם תוצאות סופיות שונות לגמרי.
כל תוצאה שתהיה לאירועים האחרונים, לא יכולה להשיב את המצב כפי שהוא כיום, שהוא בלתי נסבל ובלתי מובן.
על נתניהו להבין שתמיד תישאר לנו פריז אבל לנצח תישאר לנו ירושלים.
הפסקת אש שבירה ברגע האחרון – בהתערבות נשיא מצרים ומתווכים מאירופה.
נתניהו והקבינט לא יכולים לסרב ולפגוע בנשיא מצרים, לכן צריך לנסות מבלי לוותר ולשמור על אופציות פתוחות. מה עוד שמערכת הבטחון היתה בעד הפסקת האש.
אש, טילים ותימרות עשן בעוטף
להחזיר הרתעה ליושנה. לאחר 300 טילים ופגיעה בבתים, התשובה הרס בתי המנהיגים ,כל התשתיות וכל אמצעי התקשורת בנוסח דחיה בביירות לפני "צוק איתן 2".
אש ועשן בדרום. מתברר שחמאס והג'יהד לא הבינו את הרמזים של ישראל שלא כדאי לחזור ל"צוק איתן 2" וניתן להגיע להסדר ארוך טווח שיציל את המצב הקטסטרופלי חברתי הומניטרי בעזה. חמאס וגרורותיו דוגלים במדיניות שככל שיהיה יותר גרוע כך אולי בסוף יהיה להם יותר טוב כלומר: העולם יראה בהם מסכנים סובלים וירוצו להצילם ממלתעות של ישראל. הכנסת הדלק ומזוודות הכסף מקטאר באו כמחווה של רצון טוב כדי להרגיע את המצב, והתברר שחמאס פירש זאת כחולשה שאפשר לנצל לתקיפה מאסיבית, ומכאן הטעות הגסה שלו שתביא להידרדרות חמורה ותקרב את ישראל ל"צוק איתן 2". הפרשנות הנשמעת בתקשורת שהיה ועדיין צריך לחזק את אבו מאזן - היא פרשנות הזויה למדי שהרי אבו מאזן לא רק שלא מסוגל לשלוט בעזה, הוא מפחד לבוא לשם, הוא לא רצוי שם והוא לא יעז להתקרב לאיזור, כך שלמעשה המציאות שנוצרה - היא שתי מדינות פלסטינאיות שבקרוב לא יפגשו. הכנסת הכסף הקטארי שרבים מבקרים, גם היא הזויה במקצת, שהרי אין בעיה לקטארים להכניס את הכסף דרך דרכים חלופיות כמו מצרים או המנהרות למצרים או סיני. העובדה שישראל הסכימה למהלך, היה כדי להראות לעולם ולמדינות ערב שישראל מוכנה להסדר כדי להקל על המצוקה בעזה, מחווה של רצון טוב גם אם הוא לא נראה טוב. לדעתי, זאת מדיניות נבונה, במיוחד כלפי שידורינו הפוליטיים כלפי חוץ. הפרשנות הנשמעת תוך מהלך האירועים בדרום מפי הפרשנים הצבאיים והפוליטיים, נעשים על פי תפישתם הפוליטית ונטיית ליבם, ולא על פי אמות פרשנות אובייקטיבית כמתבקש. בקטגוריה זאת אפשר לשייך את אהוד ברק שנקרא לערוץ 2 כדי להישאל על הפעולה הנועזת בעזה, תחום שהוא בהחלט בקיא בו מתקופת היותו מפקד סיירת מטכ"ל, אבל ברק החדש עם הזקן אכול קנאה ותסכול, גלש במהרה לפרשנות פוליטית רחוקה מקרקע המציאות הפוליטית המציאותית באיזור ושילב עקיצות ורמזים לעבר נתניהו ומדיניותו, אותן הוא משמיע תחת כל מיקרופון רענן ושכח את כל הפשלות והכשלונות שלו כרמטכ"ל וכראש הממשלה הקצר ביותר והגרוע ביותר מאז קום המדינה. ושכל הסקרים מעמידים אותו בתחתית הסקאלה של המנהיגות. ותזכרו את מה שאמר נתניהו בראיון מפריז, שם נתנו לו כבוד גדול להיות בשורה הראשונה של מנהיגי העולם, כי ממשלת ישראל הנוכחית, לא מעוניינת במלחמה אבל גם לא מפחדת ממלחמה אם יהיה צורך בכך, להבטחת בטחונה ושלומה של המדינה ואזרחיה. וזה המסר שצריך להעביר לחמאס, וזאת העמדה שצריך להציג לעולם.
ברגע האחרון – הפסקת אש שבירה.
נתניהו והקבינט לא יכולים לסרב לנשיא מצרים אסיסי ולפגוע בכבודו, כאשר רוצים לשמור על יחסים טובים עם מצרים וארצות ערב אחרות.
הייתי בין אלה – שחשבתי ועדיין חושב שבמשך 8 חודשים האחרונים היה אפשר להכות בחמאס יותר כולל חזרה לחיסולים ממוקדים, אבל צריך להיות הוגנים ולומר לציבור – אנחנו לא יודעים את הכל, לא רואים את כל התמונה, ולא בקיאים בפרטים העלומים.
כל דברי הסרק וההבל של האופוזיציה – כנגד מדיניות הממשלה ממניעים פוליטיים צרים, תסכול ואכזבה. כל אלה שצועקים ודוחפים לפעולה נמרצת יותר ונגד הפסקת האש – הם הראשונים שתוקפים כאשר יש קורבנות וזועקים מרה על המדיניות התוקפנית כפוליטיקה של בחירות.