ביקורת: מניין נשים - המחזה הראשון של נעמי רגן החושף את עולמן של הנשים החרדיות - מרגש, נוקב ובועט - בית צבי
מאת חיים נוי
"מניין נשים", המחזה הראשון של נעמי רגן, העולה בבית צבי ברמת גן הוא מחזה בועט ונוקב, מרגש ומעניין, החושף את עולמן של נשים חרדיות. ההצגה מבוססת על מקרה אמיתי שאירע בארץ ושהגיע בשעתו לערכאות משפטיות ולבג"צ ועוסק באשה חרדית הנאלצת להימלט מביתה לאחר שעברה במשך שנים של שתיקה מסכת קשה של אלימות , אונס והתעללות מצד בעלה. האישה יוצאת למאבק במגזר החרדי לאחר שנאסר עליה לראות את 12 ילדיה שאותם נאלצה לנטוש במנוסתה מאלימות בעלה.
חנה קשמן מוצאת עצמה מנודה בתוך החברה החרדית ובקרב משפחתה שלה, המסרבים לשמוע את מה שעבר עליה וגורסים כי היא הרסה את ביתה ומשפחתה , נטשה את ילדיה ועתה היא מתרועעת וחייה עם אישה.
חנה מצליחה להוציא צו משפטי ובחסות המשטרה היא מגיעה לביתה כדי לראות את ילדיה, אך בני הבית וקרוביה, מתנכרים לה ומסרבים לתת לה לפגוש בילדים.
בצעד נואש, בניסיון לשבור את קוד ההתנהלות החרדית היא משכנעת את הנשים בביתה ובקרב מיודעיה לערוך לה מעין משפט , של מניין נשים, שיחליט לאחר שתספר את סיפורה ותחשוף את מה שעולל לה בעלה, אם תותר לה הפגישה עם הילדים.
חנה מגוללת את חייה הבלתי נתפסים עם בעלה החרדי, כיצד גנב מכספי עסק משותף עם חברתה וכיצד התעלל בה פיזית ומינית, אנס אותה כחפצו וגם בגד בה והחזיק פילגש.
בנות המשפחה מסרבות להכיר באמת הנוראה, אך כשנחשפות העדויות, הם נאלצות להכיר באמת המרה.
רגן חושפת בהצגה את החיים בקהילה החרדית ואת הזילות שבה הם נוהגים , לדעתה , בנשים ובכבודן וחושפת את המסתתר מאחורי האידיליה המשפחתית כביכול ואת העולם של צדקנות דתית, טיוח והסירוב להכיר בעוולות כלפי האישה.
הבמאית אתי רזניק הצליחה ללהטט עם להקת שחקניות מוכשרת והתוצאה היא הפקה מרגשת מאוד, טעונה וקולחת שאין בה רגע דל.
דניאלה חכים גילמה את חנה במשחק נוקב וטעון רגש. אין ספק כי מדובר בשחקנית בעלת פוטנציאל דרמטי מעולה הראויה לשבחים רבים.
אנה אקהרד גילמה במשחק מוצלח מאוד ומוקפד את בלומה, הבת הבכורה שנישאה בינתיים ועומדת ללדת בן בכור.
איה חיות מגלמת את רות, בת הביניים, במשחק ראוי ויפה.
נוי בר הייתה הסבתא, אימא של חנה ומשחקה הוא מוצלח מאוד, מקצועי ורב רושם.
קארין שניידר כגיטה -לאה, אחותה של חנה, משחקת באורח נהדר את הדמות המסרבת לקבל את אחותה ובכל מחיר ומשחקה הוא מצוין.
טל שחר היא הרבנית גולדי, אימו של הבעל, המגישה משחק מעולה, קולח ונוקב בעוצמתו.
דניאל הרוש כאחות הבעל, מגישה משחק מופלא והיא ראויה לתשואות חן מיוחדות. היא חושפת במהלך ההצגה את סודה וייתכן שגם את סוד גמגומה.
מעיין גוטשלק מגלמת את זהבה, חברתה של חנה ומשחקה הוא טוב מאוד ואמין.
נוי ארוך וגליה גלבלום כשכנות החטטניות מגישות משחק נהדר וטוות דמויות בלתי נשכחות.
התרגום של נויה לנצט הוא עכשווי וקולח. דפנה פרץ עיצבה תפאורה יפה ותלבושות נאותות ותואמות, ליאור מיטל עיצב תאורה ראויה. אפי שושני אחראי למוזיקה המקורית. קארין שניידר עיצבה את התנועה .
ההצגה שזורה בהברקות בימוי של אתי רזניק ובהן דמויות העבר הפורצות להווה ותמונת הפתיחה המלמדת אותנו פרק בהלכות לבוש וצניעות אצל האישה החרדית.
מניין נשים הוא מחזה מרגש ונוקב מאוד ומעניק לצופים חוויה תיאטרלית מענגת.
הכותב הוא חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר אגודת העיתונאים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.
צילום - יוסי צבקר