ביקורת: "סימני דרך" - מופע מוזיקלי מרגש על חיי נעמי שמר - תיאטרון הבימה
מאת חיים נוי
"סימני דרך" העולה בתיאטרון הבימה הוא מופע מוזיקלי על חייה של כלת פרס ישראל, נעמי שמר , שנפטרה בשנת 2004 והניחה אחריה יותר מאלף שירים ופזמונים, נכסי צאן ברזל בזמר הישראלי. ההצגה השזורה ממיטב שיריה ולחניה של נעמי שמר, עוסקת בחייה האישיים , אהבותיה ודרכה במסלול הקריירה הנוסקת שלה עד לדרגת המשוררת הלאומית שלנו שהוענקה לה על ידי מעריציה הרבים והממסד שהעניק לה את פרס ישראל לזמר עברי. המחזה, שחלקו השני הוא תוסס וקולח יותר, מהווה מופע כייפי, מרגש וענוג וחושף בפני הצופים רבדים בלתי מוכרים לחלק מן הקהל, בתחום חייה ואהבותיה, מחלותיה וקורותיה מהקיבוץ עד העיר הגדולה.
הבמאי משה קפטן, שהוא גם המנהל האמנותי של הבימה, הצליח ללוש מופע מוזיקלי ודרמטי, שופע כוחות מוזיקליים מרגשים ומשובחים . הוא יצר הצגה שלא תשאיר עין אחת יבשה בחלקים רבים מהסצנות ובזכות הלהקה המעולה, יזמזמו הצופים בדרכם הביתה חלק מהשירים, חלקם בעיבודים חדשים וכאלה שאינם מהמפורסמים של שמר.
שני מחזאים כתבו את ההצגה, אורן יעקובי וגיורא יהלום והם פרסו את קורותיה של נעמי שמר מהסוף, מתקופת מחלתה לאחור, ימיה בקבוצת כנרת, עבור לעיר הגדולה, אהבותיה ומעשיה שעיצבו את דמותה כענקית יוצרת בזמר הישראלי.
החלק הראשון קצת איטי ומעט מדשדש במקום ואולם החלק השני משנס כוחות ונוסק במיטב של ההופעה, בזמר, תנועה וסצנות יפות.
4 דמויות מייצגות את נעמי שמר , מבחרותה בקיבוץ ועד אחרית ימיה. סנדרה שדה היא נעמי הבוגרת , המתמודדת עם מחלתה ומחליטה גם לחשוף את האמת על מה שאירע לשיר ירושלים של זהב, שנחשב למעין המנון שני ונטען כי גנבה אותו משיר עם באסקי. רוני דלומי היא נעמי הצעירה בקיבוץ ודפנה אילת ורויטל זלצמן מגלמות את נעמי הבוגרת והסוללת דרכה בעיר. נעמי הייתה תקיפה בדעותיה הפוליטיות, דבר שהוביל לנטישת חבריה מן השמאל וגם אנשי הבוהמה השמאלנים הלכו ופחתו .
סנדרה שדה מגלמת ברגש רב ובמשחק נעים ומקצועי את נעמי שמר הבוגרת, המגיעה לסוף דרכה, אך עדיין נלחמת על דעותיה ועל צו מצפונה.
רוני דלומי, רעננה ומקסימה , מגלמת את נעמי בקיבוץ השואפת ללמוד בעיר הגדולה. רוני היא זמרת מחוננת ומשחקת היטב, מפגינה ביצועים יפים ונעימים.דפנה דקל , זמרת נהדרת ומקצועית, מגלמת את נעמי בת גיל העמידה והשירים בביצועה הם נפלאים ומצוינים , סוחפים את הקהל לשיר עימה.
השחקנית והזמרת רוויטל זלצמן גונבת לא פעם את ההצגה בביצועים מרגשים ומופלאים ועם עיבודים מוצלחים. השיר בביצועה של "עוד לא אהבתי די" המוכר כבאלה הידיים, הוא שיר כזה, מפעים ומדהים ומזכה את רוויטל בשלל תשואות וקינוחי עינים אפופות לחלוחית בקרב הקהל.
שמעון כהן מגלם היטב את בעלה של נעמי, עורך הדין מרדכי הורוביץ.
נדיר אלדר מגלם את מרדכי הצעיר ומפגין ידע משובח בשירה במיוחד בדואט עם רוויטל בשיר תלבשי לבן.
טל מוסרי נהדר בתפקיד הידיד חיליק. ריקי בליך מצוינת כידידתה עמליה, מפיקת תכניות הרדיו. מתן שביט כרן חבר הקיבוץ וחברה הראשון מקסים בביצועי השירים שלו. תובל שפיר טוב מאוד כאורי, מאהבה הראשון והצעיר ממנה. (אגב, בתכנייה טרם החליטו מה יהיה שמו והוא מצוין פעמיים בשם אהוד, שם שאינו קיים בהצגה)
מיכל ברנד כגיטה, האחות הרחמנייה של הקיבוץ, מפגינה משחק משובח ויפה. אור משיח המוכשר מגלם בהצלחה רבה את המוזיקאי פרופסור פלג ואת מזכיר הקיבוץ. נירית אהרוני שוויצר מגלמת היטב וברגש את חברת הקיבוץ שהתאלמנה. כמו כן ראוי לציין חלק מהלהקה שהדגימו ביצועים נהדרים בתנועה, שירה ומשחק ובהם עמית זיתון, מיטל נוטיק ואלכסה לרנר. אלכסה הפגינה גם מסירות רבה, כשהתייצבה להצגה לאחר שהייתה לה תאונת עבודה על במה אחרת והיא שברה שתי אצבעות והייתה בבית חולים. רונית אפל הפגינה יכולות יפות מאוד וכשרון משחק ככתבת. אוראל איזיקל, עמית גיל, ודניאל חסין, ביצעו תפקידם באורח יפה מאוד.יוסי בן נון אחראי לעיבודים ולניהול המוזיקלי המצוינים. שני טור עצבה את התאורה שהייתה ברובה הדמיה של שדות הקיבוץ הפורחים והציבה פסנתר במרכז הבמה. זיכרונות מקפה כסית ורוול הגיעו אף הם לבמה ועוררו נוסטלגיה רבה.
ילנה קלריך עצבה תלבושות מקסימות. אביחי חכם מבכירי מעצבי התנועה לתיאטרון בארץ, עיצב כוריאוגרפיה מדהימה ומקסימה. ההדרכה הקולית היא של דוקי עצמון הוותיקה.מאיר אלון עיצב את התאורה הראויה.
המופע המענג מסתיים בשיר המושמע על ידי נעמי שמר ובלקט נוסף בשיר ובמחול . לקינוח אנו מבינים כי נעמי שמר גילתה, כי מספר צלילים מהשיר הבסקי זומזמו בביתה על ידי הזמרת נחמה הנדל והם נכנסו לתת מודע שלה ולימים שזרה אותם בשיר המפורסם שחיברה.מובן שלפי כל הכללים לא הייתה זו גניבה ספרותית או שירית.
סימני דרך הם מופע נוסטלגי מעניין ויפה בביצוע להקה מוכשרת מאוד ואין ספק כי השירים של נעמי שמר ילוו את התרבות והזמר הישראלי לאורך הדורות.
הכותב הוא חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר אגודת העיתונאים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.
צילום- ז'ראר אלון