רבים מבעלי הכלבים לא מבינים לעומק את הוראות החוק לגבי חובת מחסום - זמם. בחלק מחוקי העזר הישנים מופיעה חובה המוטלת כביכול באופן גורף על מחזיקי כלבים, אולם הוראה זו אינה בתוקף. ההוראה מכוח החוק להסדרת הפיקוח על כלבים היא זו שמקבלת עדיפות. לפי ההוראה העדכנית, ישנו הסדר אחיד וכלל ארצי לפיו חובת מחסום חלה רק על גזעים מסוימים ולפי הקריטריונים הבאים:
- כלב שגילו מעל שלושה חודשים שנשך וגרם לחבלה
- כלב מזן מסוכן
- כלב שהוא הכלאה של זן מסוכן
מטרת החוק משנת 2002 היא לקבוע הסדרים ארציים אחידים. ראשית, החוק קובע איסור על יציאת הכלב מתחומי החצר ללא רצועה. שנית, דרישת הרצועה אינה חלה בכל מקום והרשות המקומית רשאית לקבוע איזורים בהם ישנו פטור. אין דרישה כללית למחסום לכלב והחובה נקבעת לגבי חלק מהכלבים המסוכנים בלבד. כפי שהראינו, אלו כלבים השייכים לגזעים שהוגדרו כמסוכנים, או כלבים שהם תוצאה של הכלאה עם כלב מגזע מסוכן ולפיכך קיים דמיון בין דפוסי התנהגותו ו/או תכונותיו הפיזיות.
האם מחסומי פה נועדו רק לכלבים גדולים?
התשובה לשאלה האם מחסומי פה נועדו רק לכלבים גדולים ומסוכנים, או לחילופין גם לכלבים קטנים ומרעישים, היא חד משמעית: כן. בעלי כלבים קטנים שאינם שייכים להגדרה של גזע מסוכן לא חייבים להשתמש במחסום. הנחיה זו תקפה גם אם הכלב לא מפסיק לנבוח, מרעיש לשכנים או יוצר כל הפרעה אחרת. מנגד, החוק מתחשב ברווחת הציבור ומחייב בעלי כלבים להימנע ממצבים מן הסוג הזה.
לסיכום, חובת רצועה מסויגת קיימת בנוגע לכל כלב אולם חובת מחסום קיימת רק בנוגע לכלבים מגזעים מסוימים. זהו ההסדר הקיים המחליף את חוקי העזר העירוניים ותכליתו ליצור אחידות נורמטיבית.