בשעה טובה הגענו אל החומש השלישי הוא חומש "ויקרא".
לאחר שבחלק השני של חומש "שמות" שסיימנו בשבת שעברה למדנו על בניית המשכן וכליו, חלקו הראשון של חומש "ויקרא" עוסק בעבודה המרכזית שבמשכן היא עבודת הקרבנות.
הקרבן אמור לקרב בין האדם לאלוקים. אחד הקרבנות, קרבן חטאת, משיב לאישיות של האדם את השלמות שלה:
"נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה'...ועשה אחת מהנה" - קרבן זה פונה ושייך לאדם שחוטא בשגגה.
אולם עולה השאלה מה כל כך מיוחד או נפוץ במעשה בשגגה? הרי כולנו, אפילו מבלי לשים לב, עושים טעויות ביום יום שלנו: כועסים לרגע, דוחפים בטעות מישהו בתור, לצערנו גם נופלים בלשון הרע. ברור שאנו מיד מתנצלים ומבקשים סליחה ממי שפגענו בו,אבל מבחינתנו בזה הסתיים האירוע.
לפעמים אנחנו אפילו מנסים להצטדק לומר שאיננו אשמים, שהדבר נעשה בלי כוונה ועוד ועוד.
אם כך, למה דורשת מאיתנו התורה באופן כה חמור להביא קרבן חטאת? למה התורה מענישה אותנו כאילו עשינו מעשה במזיד? הרי ברור שאם היינו מודעים למעשינו מראש לא היינו נכשלים בהם?!
אלא שאנחנו צריכים להבין שלא המעשה בפועל הוא מה שמביא וגורם להבאת הקרבן אלא מה שעומד מאחורי המעשה.
כאשר אנו עושים משהו בלי כוונה יש משהו פנימי שגורם לזה לקרות. אדם שלם ומנומס באמת ובתמים לא ייפול למעשים לא טובים, אפילו למשל לדיבור לא ראוי, אך אם בכל זאת נפל כנראה שעדינותו לא שלמה כפי שרצה שתהיה.
התורה מצפה ורוצה מאיתנו שנהיה חברה כוללת של אנשים שלמים ובריאים בתכלית הרוח עד המדרגות הפנימיות ביותר שלנו, ועל כן, אם בנקודות הפנימיות האלה יש גם חיסרון עלינו לתקן אותו.
לכן השתמשה התורה בניסוח מדויק: "ונפש כי תחטא בשגגה" - לא האדם חטא אלא עמוק יותר,הנפש שלו חטאה בשגגה ושם שוכן החטא. המעשה הזה של האדם הוא מעין גילוי וסריקה של מה שקורה בתוככי האדם פנימה ואם יש שם חיסרון הוא יוצא החוצה על ידי אותו מעשה ועלינו לתקנו בעזרת קרבן החטאת.
במדרש כתוב: "מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה,לא יצטער אדם על עבירה שעשה בשוגג אלא שנפתח לו פתח שיחטא ואפילו בשוגג" - מעשה רע, גם אם נעשה בתום לב יכול לשנות את האדם ועלול לדרדר אותו,ולכן מיד אחרי המעשה הראשון שאדם סוטה מדרך הישר הוא מביא קרבן כדי לשוב בחזרה.
שבת שלום ומבורך!
חוויית השבוע שלי
http://h-y.xwx.co.il/
לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם