נשים בהודו
האם יש דהרמה (חוק) לנשים ? מה היחס לנשים ?
בהינדואיזם למעשה אין כל התייחסות לאישה. הכל נכתב ונעשה על-ידי הגברים. מאידך גיסא הודו היא נשית. דרום הודו כולה מאמינה באלה. הכוח האולטימטיבי בעולם הוא נשי, כוח השאקטי. הכוח הגברי זקוק לנשי על מנת שיקרה משהו. פולחן נכון מתבצע תמיד עם כוח נשי מעורב. במיתולוגיה מוזכרת דורגה, האלה הלוחמת, כחזקה ביותר ביקום. גבר שביתו מתחתנת מתאבל שבוע ימים על כך שכוח נשי עוזב את ביתו.
מעמד האישה מראשיתה של המסורת נגזר מסיפור מיתולוגי אחד, ובו מסופר שמלך האלים אינדרה עמד מול שאלה מוסרית: האם להרוג שד ? . מצד אחד היות ומדובר, אחרי ככלות הכל, בשד הרי מחובתו להרוג אותו. מצד שני אינדרה הוא ממעמד הברהמינים ולפיכך אסור לו להרוג. אינדרה הרג, ואת החטא שנשא עימו חילק לשלושה חלקים. מתוך שלושת החלקים של האשמה הגיע חלק אחד אל האישה, והוא יוצא ממנה כל חודש בצורת המחזור החודשי. מכאן נגזר שהאישה מזוהמת לכל חייה. יש להציב לה גבולות.
מסביב לגופן של נשים בהודו, מתחת לסארי, יש חבל, כמו קולר אשר מסמל את הגבולות עליהם יש לשמור. האישה במרחב הביתי והציבורי תמיד מוגבלת – היא אינה מסתובבת יותר מדי מחוץ לכותלי הבית, אינה נראית ואינה נשמעת.
מצד שני האישה קדושה ובכל טקס דתי נזקקים לכוחותיה. המתח הזה בין האישה המזוהמת לבין האישה עם הכוחות המיוחדים מעורר בהודו המון מתחים, שאלות ודילמות.
SATI:
זהו מנהג אשר נכון להיום הוצא אל מחוץ לחוק. בימים עברו הוא היה נפוץ מאוד, וכיום מתרחש לעתים נדירות. בשם מנהג זה היו נשים אלמנות עולות על מוקד שריפת הגופה של הבעל, ונשרפות עימו בעודן בחיים. למה בעצם? – על מנת להתמזג עם הבעל, טוהר ומחילה לבעל ולאישה והוכחה לנאמנות. פירוש המילה סאטי בסנסקריט הוא אמת. יש אימרה בהודו שאומרת כי אישה נאמנה מספיק תרגיש את האש כמו שלג או קרח. בהודו התפתחה נורמה חברתית בה הסאטי הוא מעשה מקובל ונכון, והאלמנות למעשה "נדחפו" לאש על-ידי שכנוע. אם לא עשו כך הן נותרו אלמנות, מעמד מאוד קשה ומורכב בהודו. האלמנה בהודו מנודה מהחברה. אסור להן להתחתן בשנית, אסור להן לאכול מאכלים מסוימים או ללבוש בגדים מסוימים. אסור להן ללבוש חולצה מתחת לסארי, ועוד.
האנגלים אשר היו סבלנים לתרבות ולמנהגים המקומיים חייבו את המקומיים שבכל מקרה של סאטי יהיו שני פקחים בריטים שישאלו את האישה האם זהו רצונה. מאוחר יותר, בשנת 1829 הוציאו הבריטים את הסאטי לגמרי מהחוק, אך עדיין היו מקרים של סאטי, וישנם כאמור עד ימינו.
בשנת 1987 ברג'סטאן נישאה בחורה בת 18 ולאחר 4 חודשים בעלה מת. היא הצטרפה אליו אל הלהבות כשהיא עוטה את סארי החתונה האדום שלה ומזמזמת תפילות. המעשה היה צפוי וידוע מראש בכל האזור וצפו בו אלפי אנשים. השוטרים, אשר צפו גם הם בטקס, עצרו את משפחת החתן רק לאחר מעשה למרות שיכלו למנוע את הדבר. סביר להניח שגם הם חשבו שזוהי הדרך הראויה. משפחת החתן נקנסה ונגזר עליה מאסר. בתגובה התפתחו בדלהי הפגנות המוניות בהן השתתפו עשרות אלפי הודים. גזר הדין בוטל והם שוחררו. אספו תרומות בסך 160,000$ ובכסף זה נבנה מקדש הקרוי על שמה של אותה נערה. עד היום היא דמות נערצת וניתן למצוא מזכרות על שמה בכל מקום בהודו.
נדוניה
בעיקר בקאסטות הגבוהות בהודו נהוג היה שעם הכלה מגיעים גם זהב, רכוש ומתנות. מדוע לתת גם בת וגם תשלום? – היות והבת היא עוד פה להאכיל בבית, ואינה מפרנסת. עד היום 95% מהנישואין בהודו הם בשידוך והסכמי החתונה הם בין המשפחות ולא מעורבים בהם החתן והכלה. נושא השידוכים ממלא את דפי העיתונים בהודו. במודעה כזו מתואר מה נדרש מהכלה, או מה יש לה להציע: האם היא אוכלת ביצים, האם היא אוכלת שום, מהו מעמדה (קאסטה). בדרך כלל יש דרישה למפה אסטרולוגית, ולעתים אף מצוין גובה הנדוניה הנדרשת או המוצעת.
תופעת הנדוניה הפכה למקובלת בכל הקאסטות והפכה למכת מדינה, למרות שבשנת 1961 יצא חוק כנגדה. נוצר מצב בו הנדוניה היא כה גבוהה שבהשוואה לשקל מדובר על כחצי מליון שקלים. סכום זה מצריך מהמשפחה לקחת הלוואות בפריסת תשלומים לשנים רבות קדימה. אם המשפחה אינה עומדת בתשלומים יש סכנה לכלה ולעתים היא נשלחת לביקור אצל משפחתה לאחר שהוכתה וגופה מלא בסימנים המעידים על כך כאיום – אם לא תשלמו ביתכם תסבול. לעתים קורה שמשפחות לוקחות כלה נוספת כדי לקבל עוד נדוניה ולעתים נפטרים מהכלה הקודמת בגירוש או רצח (כל 12 שעות נרצחת בדלהי אישה סביב ענייני הנדוניה).
כשבאה משפחת הכלה לבקר את משפחת החתן ואת הבת נהוג שהיא מגיעה עם הרבה מתנות, ולכן לעתים לא זוכה הבת לראות את הוריה זמן רב, שכן אינם יכולים להרשות לעצמם לקנות מתנות. לעתים לאחר שהתחתנה הכלה לא תראה עוד את משפחתה.
הנדוניה הפכה למעיין ביטוח לכלה וכדי שלא יתעללו בה מביאה איתה הכלה בדרך כלל את כל הרכוש והכסף שמשפחתה אספה לצורך העניין מהיום שנולדה. במשך השנים אותו רכוש אשר בעבר היו רוכשים לו כבוד הפך היום למסחטת כסף ממשפחת הכלה. בכל פעם שצריך כסף – יודעת משפחת החתן אל מי לפנות. כך נוצר מצב שמשפחות של כלות, בעיקר כלות מכוערות או בעלות מום כלשהו, משועבדות למשפחת החתן לכל החיים. תמיד יש סכנה שהכלה תגורש – ולהיות גרושה בהודו הוא מצב לא פחות גרוע מלהיות אלמנה.
בהודו ישנן הרבה הפלות של עוברים ממין נקבה בגלל הפחד הגדול מהצורך לדאוג לנדוניה. ישנן הרבה פרסומות לטובת העניין שאומרות: תשקיע היום 500 רופי, ולא תצטרך להשקיע בעוד 20 שנה 500,000
לנדוניה.
ציטוט מחוקי מאנו – ספר החוקים ההינדואיסטי:
על פי חוקי מאנו יש להחליף לאחר שמונה שנים אישה עקרה, שמביאה בנות בלבד, אישה שאומרת דברים לא נעימים (אותה ניתן גם להחליף מיד), אישה חולה או נכה.
יש להימנע מליצור קשר משפחתי עם משפחות אשר לא משננות את הוודות, משפחות בעלות גופות שעירים, שומות, שחפת, עיכול חלש, אפילפסיה, צרעת, משפחות שלא מקיימות פולחן, בעלי 6 אצבעות, עם שם מפחיד.
אסור להתחתן עם אישה חסרת איבר כלשהו או שאיבריה פגומים.
אסור להתחתן עם נשים עם שם של נהר, ציפור, נחש או הר.
אסור להתחתן עם אישה בעלת שיער אדמוני, או שעירה מדי, או מדברת יותר מדי, או שהינה רדודה.
על גבר להתחתן עם אישה שאינה חסרה אף איבר בגופה, שנושאת שם נעים, שהילוכה נאה כשל אווז או פיל, ששיער גופה ושיער ראשה תקינים, ששיניה אינן גדולות ואיבריה מעודנים.
לסיכום: יום החתונה לחלק מן הנשים ההודיות הוא היום הנורא בחייהן.לרוב הכלה ביום חתונתה בוכה בכי תמרורים, בעודה מובלת, כמעט נגד רצונה, לפגישה עם החתן ולטקס הנישואין. ישנן נשים שבוחרות לא להתחתן ומתחתנות עם האל. הן הופכות למשרתות של האל במקדש, ועוברות להתגורר שם. הן מקדישות את חייהן לטיפול באל: מאכילות, מלבישות ומשכיבות אותו לישון. תופעה זו אינה מאוד נפוצה, אך בהחלט ניתן להיתקל בה בהודו של ימינו.
למידע נוסף: הודו