"הרגשתי לכודה, פאניקה, פחד משתק, חשבתי שלעולם לא אנצל, שיגמר לי האוויר, שלא אצליח לצאת!!!"
כך תיארה המטופלת מרתה (שם בדוי) את התחושות שחשה כאשר נאלצה להשתמש במעלית.
"התחושות הפכו כל כך חזקות שגם דלתות מעלית נסגרות כאשר אני מחוצה להן - גרמו לי פחד".
הפחד מהמעליות גבר, עד שלבסוף מרתה הפסיקה לחלוטין להשתמש במעליות, גם בבניינים רבי קומות. בהמשך היא גם נמנעה משימוש במדרגות נעות.
"אני רואה ילדה בת שלוש תקועה בתוך מזוודה, במאה השמונה עשרה" כך התחלתי לתאר למרתה את מה שראיתי במהלך הטיפול.
מרתה פרצה בבכי, החלה לרעוד ונשימותיה נהיו כבדות - כאילו שהיא שוב בתוך המזוודה.
"מרתה, אני כאן איתך - בואי נתיר יחד את הטראומה שלך".
בזמן שמרתה נרגעת, אני ממשיכה "שיחקת מחבואים לבדך וחשבת שמזוודה הינה מחבוא מצוין. את נכנסת למזוודה, הצטופפת לך בפנים וסגרת את המכסה. לא הבחנת אבל מנעול המזוודה ננעל. שכבת שם בשקט, מתחבאת וממתינה שאימא שלך תבחין שנעלמת ותחפש אותך.
זרם הדמעות של מרתה ותחושות הפחד מתעצמות.
"הזמן חולף, את מתחילה לחוש רעב, ולאחר נסיון או שניים להשתחרר, את מבינה שאת לכודה.
אינך נאבקת במצב, אלא שוכבת שם ממתינה שמישהו ימצא אותך."
אני שואלת את מרתה כיצד ניתן לשנות את המצב.
קשה למרתה לענות תחילה, עקב סערת הרגשות בה היא נמצאת - לאחר כמה דקות היא מנסה: "הייתי יכולה לקרוא לעזרה".
"זה רעיון טוב" אני עונה, "אבל זה לא מספיק".
"אההה, אז בעצם הייתי צורחת ובועטת במכסה של המזוודה בכל הכוח" גמרתה מגיבה חדורת כוח.
באותו רגע ממש, הזיכרון הנשימתי של מרתה משתנה, ואני מתארת לה שמכסה המזוודה נפתח, וקרן שמש צהובה חודרת פנימה.
"אמא שלך בדרך להצילך - את ניצלת" אני ממשיכה.
ביקשתי ממרתה לספר לי מה היא מרגישה, והיא מספרת לי שהיא מרגישה בטוחה ומוגנת.
"האם תוכלי להשתמש ברגשות אלה של ביטחון ומוגנות להשפיע על חייך עכשיו?" אני שואלת את מרתה. "אני תמיד ארגיש בטוחה" עונה מרתה בנחישות.
טראומות מגלגול קודם נשארות בזיכרון התאי של הנשמה, עד שיש בנו האומץ והכוח להתמודד איתן. התרת טראומות מגלגול קודם, יעזרו לנו לחיות חיים יותר שלווים כאן ועכשיו.
כשלושה שבועות לאחר הטיפול, קיבלה מרתה אומץ והחליטה להיכנס למעלית.
"בתחילה ביקשתי מאימי ללוות אותי - כאשר דלתות המעלית נסגרו, זכרתי את קרן השמש וידעתי שאני בטוחה ושרע לא יאונה לי".
לאחר עוד כמה שבועות מרתה מחליטה לעלות לבדה במעלית, ומאז אותו היום היא משתמשת במעליות ובמדרגות נעות בביטחון גמור.
לסיכום, היא מתארת את רגשותיה היום: "זה חופש - אני מרגישה חופשייה".
"A feeling of sheer terror, panic, being trapped, thinking that I would never be saved. I thought that I couldn't breathe, and that I could never get out!!!"
That is how my patient Martha (fictitious name) felt, whenever she went into a lift (elevator). "The feelings were so bad, that even seeing the outside of the doors of a lift closing, made me scared".
The lift panic got worse and worse, and she eventually stopped using lifts. She would climb up many stairs to get to places and she even stopped using escalators.
Our therapy session started when I revealed what I can see: "I can see you as a 3 years old child stuck in a suitcase during the 18th century."
Martha, my patient, starts crying, shaking and even breathing as if she is in that suitcase again. "Martha, I am here with you - let's unfold this trauma together."
As Martha calms down I continue: "You were playing hide and seek on your own and thought that a suitcase is a really good hiding place. You entered the suitcase, curled yourself inside and closed the top. You didn't notice that the suitcase latch, locked. Now you are waiting for your mum to notice that you are missing and find you."
Martha couldn't stop her tears and fearful emotions.
"Time passes by, you start to feel hungry and after several tries you understand that you are trapped - you just lay there waiting and waiting…"
I ask Martha what she could have done to change the situation.
Martha is too emotionally involved to answer, but then she tries - "I could have called for help".
"That's a good idea - but it's not enough" I reply.
"Well, I could have screamed and kicked the suitcase lid" Martha tells me.
At that exact moment, the soul's memory changes, I can see the suitcase lid opens and a beam of yellow light shines into the suitcase.
"Your mum is on her way - you are safe now!"
I asked Martha to express what she is feeling, and she answered "I am safe".
"Martha, can you use this feeling of being safe and reflect it on our reality?"
Martha determinately answers "I will always be safe".
A trauma that happened in past life stays in our soul until we have the courage to deal with it. Unfolding past life traumas, helps us live a better present.
Three weeks after our session, Martha gets courage and decides to try and use a lift.
"At first I asked my mother to go in with me - when the doors of the lift were closing I saw that beam of light and knew I will be safe.".
After a few more weeks, she decided to go in on her own, and since that day she uses lifts without any fears.
To conclude, she describes her feelings today: "Its freedom - I am free".