הנחת העבודה שמאחורי מחקר ג.א וש.ע צריכה להאמר במפורש. שתי תנועות אלה הן החשובות ביותר בחיים הציבוריים והמדיניים של ישראל ברבע האחרון של המאה ה- 20. חשיבותן נמדדת במונחי יצירת עובדות מוגמרות בשטח, הפעלת קשרים עם גורמים פרלמנטרים והשפעה על קבלת החלטות באדמיניסטרציה, הטיית דעת קהל באמצעות הפגנות, כנסים ופרסומים.
אבל ג.א וש.ע הן הכוח הראשוני, היצירתי והעקבי, המסור והנלהב שבגרעין ההתפתחויות הכלליות. פייגה יסכים מן הסתם עם הטענה שג.א וש.ע הן הכרחיות – גם אם לא מספיקות – להסבר מדינת ישראל בשלושת העשורים האלה. עד כדי כך שאת האופציות הקיומיות העומדות בפנינו בשעת המבחן הנוכחית ניתן לבטא באמצעות המתח שבין התנועות. כפי שישתמע מן ההמשך, חשיבות שתי התנועות נעוצה בכך שהישראלים כולם הם חדורי ג.א, או ש.ע, ובעצם רובם נגועים בשתיים גם יחד.
קשה לקבוע עד כמה התנועות מעצבות עמדות, או נותנות ביטוי לעמדות קיימות, דבר שלא גורע מחיוניותן. אי אפשר גם להתעלם מהעובדה שבשלבים שונים שתי התנועות חוברות לגורמים ציבוריים אחרים, ואף יוצרות קואליציות עם הממסד, עד שהן מתגלמות חלקית במדיניות רשמית. ושתיהן גם מתמזגות במגמות חברתיות וכלכליות רחבות שהדינמיקה שלהן נראית בלתי תלויה במטרות המקוריות של התנועות.
קווים אנלוגיים בין שתי התנועות
מענין היה להוסיף דברים על היחסים שבין שתי התנועות, מעבר לנסיונות הידברות פוליטיים ומעקבים מודיעיניים. התנועות לומדות זו את זו ומאמצות הדדית דפוסי ארגון, מבצעים ויחצ"נות. התנועות מרותקות זו לזו באופן כפייתי. ההדדיות ניזונה מסקרנות אוטנטית שמעבר ל'דע את האויב', ומהולים בה כבוד אם לא הערצה כמוסה. ביחס של ש.ע לג.א אפשר להבחין לאורך השנים בסימני התבטלות וקנאה, וגילויים כאלו, פחות פומביים ויותר סובטיליים, היו גם בכיוון ההפוך. בכל אחת משתי התנועות קימת הכרה עמומה שמשהו מהותי ממנה או ממה שהייתה רוצה להיות מצוי בתנועה היריבה, וממילא גוברת ערנותה לכך שהיא עצמה מקפלת בתוכה יסודות סותרים.
יש הרבה דומה ומשותף לשתי התנועות, מעבר לעצם השפעתן המכרעת. פייגה מעיר על כך ומותח כמה קוים אנלוגיים: ג.א וש.ע הן תנועות של המעמד הבינוני המשכיל והאשכנזי. שתיהן מתעלמות מסוגיות חברתיות פנימיות בכלל ומן השסע האתנו-מעמדי בפרט. שתיהן מוציאות את הערבים מן השיח שלהן ומן השיח על השטחים שבמחלוקת. אלו הן שתי תנועות יהודיות אקסקלוסיביות וציוניות במובהק. אפשר להוסיף עוד כהנה וכהנה קוי דמיון, ובהם אפיונים דוריים ומבניים. נוסף לדמיון יש הדדיות.
גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיהבאוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושאהקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל,ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודתשדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועותרדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרורהמתאבדים במזה"ת.
צרו קשר עם פרופ' גדעון ארן:
דוא"ל: gideon.aran@mail.huji.ac.il
במשרד - 02-5883331
בבית- 02-5345801
פקס במשרד - 02-5324339