החיפוש אחר הדמות המושלמת הוא חומר הבערה של יוצרים דוקומנטרים רבים. לעתים יוולד הסרט בראשו של היוצר מתוך מפגש עם דמות מרתקת ולעתים יתחיל הדוקומנטריסט את מסעו בעקבות מקום, תקופה או סיפור ועל-סמך הנתונים הללו ימצא דמויות שיספרו את אותו סיפור.
אך על כל סרט דוקומנטרי שאתם רואים בקולנוע או בטלוויזיה יש אלפי רעיונות נהדרים שלא הבשילו לכדי סרט. הסיבות לכך הם לרוב כסף, דמות שלא מוכנה להחשף, או נושא שהתגלה כבלתי-מספק.
במאים רבים יוצאים מנקודת ההנחה שברגע שימצאו את הדמות המושלמת הם יוכלו לשים מולה מצלמה ויצא להם סיפור קולנועי. לעתים זה נכון, אך בהרבה מקרים הם יגלו, לאחר שצברו שעות של חומר גלם, שאמנם יש להם דמות – אך אין להם סיפור.
כל סיפור הוא מסע
לדמות קולנועית רצוי שיהיה רצון וכדאי שתהיה לה מטרה, ובכדי שתהיה דרמה בסיפור רצוי עוד יותר שהדרך לאותה מטרה תהיה מאתגרת ורצופה במכשולים. עם הגעתה למטרה (לא בהכרח הראשונה שהייתה לה) עתידה הדמות לעבור שינוי. והיות וזהו היסוד החשוב ביותר של כל דמות קולנועית, הכללת מסע גיאוגרפי בסרט הוא יריית פתיחה מצוינת.
ליווי דמות במסע גיאורגפי הוא כלי דרמטי מעולה בקולנוע הדוקונמטרי. כך מקבל המסע הרגשי שעוברת הדמות ביטוי פיזי. כמובן שכיוצרים אינכם צריכים ליזום את המסע בעצמכם – כחלק מהתחקיר, עליכם לחפש דמות שיוצאת למסע בו יש לכם עניין וולהתלוות אליה.
מסע שכזה יכול להיות מסעה של אלמנה צעירה לאיתור גופתו של בעלה החטוף, מסעם של זוג גברים הנוסעים להודו לאסוף את ילדם החדש מאמו הפונדקאית או מסעו של אדם זקן מהקומה הרביעית לקומת קרקע. גם זה הוא מסע.
אודיסאה בנהלל
תחילתם של סרטי המסע הוא בקולנוע העלילתי האמריקני חובב-המרחבים. באותם סרטים יקביל המסע הפיזי למסע הפנימי אותו עוברת אחת הדמויות. לעתים יהיה זה מסע התבגרות, לעתים התפכחות ובמקרים רבים יסתיים באותה נקודה בה התחיל.
מקורותיהם הספרותיים של סרטי המסע הם במסעות אפיים כדוגמת האפוס המסופוטמי "גילגמש" ו"אודיסאה" של המשורר היווני הומרוס. אותם אפוסים עברו גלגול מודרני על-רקע מרחביה האינסופיים אמריקה של המאה ה-20, מאה בה עלה ייצור הרכבים במדינה באופן משמעותי.
תיכנסי כבר אל האוטו וניסע
בניגוד למצופה, נעשו מספר סרטי-מסע גם בארצנו הקטנטונת ונטולת המרחבים. לאחרונה יצא מתהום הנשיה הסרט "הטרמפיסט" (ובאנגלית: an American Hippie in Israel), סרט היפים כושל שמרוב מבוכה מבסס את מעמדו כסרט קאלט ומוקרן פעם בחודש בסינמטק תל-אביב. וכהוכחה שקשה לעשות סרטי מסע בארץ, נציין שהמקום בו צולם חלקו הארי של הסרט כבר לא נמצא בשליטת ישראל.
מסע אל העבר
בשנות התשעים היה בארץ גל של סרטי מסע המתמקדים בשואה. אחד הידועים בהם הוא הסרט "אבא'לה בוא ללונה פארק" (1995) של הבמאית ניצה גונן. בסרט מלווה השחקן שמואל וילוז'ני את אביו למסע לאושוויץ ודרך המסע אל העבר לומדים השניים דברים על ההווה.
סרט נוסף החוזר לאותה תקופה הוא הסרט "הדירה" (2011), סרטו של הבמאי ארנון גולדפינגר שנולד עם פינוי דירתם התל-אביבית של סבו וסבתו לאחר לכתם. בפינוי (המצולם – אולי משוחזר) מגלה גולדפינגר פרטים מטרידים אודות העבר המשפחתי הדורשים פענוח. במסע מנסה גולדפינגר להבין מה פשרה של מערכת היחסים הקרובה של סבו וסבתו עם קצין אס.אס. עמו נראו מחובקים בתמונה. את קצה החוט מוצא גולדפינגר בדמות בתו של הקצין המתגוררת באירופה, ובאופן מאולץ, לטעמי, מקדיש חלק ניכר מסרטו לעימות שלה עם עברה המורכב. גולדפינגר, במסעו, כופה עליה לעבור מסע שניכר שהיא לא מוכנה לו כלל.
כמו באמריקה
בהתכתבות עם סרטי מסע אמריקניים החליט הבמאי ניצן גלעדי לקחת את משפחתו התימנית לטיול של פעם בחיים אל הגרנד קניון. יחד עם חומרי ארכיון נרקם בסרט "זמן משפחה" סיפור המהווה מיקרוקוסמוס לחייהן של משפחות רבות. רק שבניגוד לשאר המשפחות, משפחתו של גלעדי התקבצה לה יחדיו במסע-סיוט-אינטימי שלא משאיר הרבה ברירות למשתתפיו. מטרתו הייתה לעמת את אביו עם אורח החיים שלו (הבמאי הוא הומוסקסואל מוצהר) ושל אחיו.
סרט מסע נוסף ששם את יוצרו במרכז הוא סרטה של הבמאית נילי טל "בת 60 מחפשת אהבה" (2010) המוגדר כ"מסע אישי מרגש בעקבות האהבה". כחלק מהחיפוש בחרה טל לצאת לשייט של פנויים-פנויות בגיל העמידה בארה"ב חמושה בחברה טובה ומצלמה. לא אגלה לכם אם היא מצאה אהבה, אבל הדרך לשם בהחלט הייתה מרתקת.
מסע אל עצמי
לעתים יוצאת דמות למסע בעקבות אדם נוכח-נפקד על מנת לשדר אותות של קרבה בלתי מושגת. סרט מהסוג הזה הוא הסרט "ג'יפסי דייוי" (2011) שהיה מועמד לפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל סאנדנס בשנת יציאתו. את הסרט יצרה הבמאית רחל לאה גו'נס שיצא למסע חובק-עולם במטרה לפגוש את כל הנשים והילדים בחייו של אביה שנטש אותה ואת אמה כשהייתה ילדה. אביה הוא המוזיקאי האמריקאי דויד סרווה גו'נס, כיום נגן פלמנקו צועני. המסע של ג'ונס לעבר דמות האב הנעלמת הסתיים בהפיכתה לאמא בעצמה.
הסוף הוא רק ההתחלה
המסע הפיזי הוא עוד נקודת מבט דרכה אפשר להסתכל על יצירה דוקומנטרית. ערכו של המסע אינו נספר לפי הקילומטרים כמו לפי ערכו הסימבולי היות וכל סרט דוקומנטרי ועלילתי כאחד, הוא סוג של מסע; מסע חיצוני, פנימי, אישי, נוסטלגי, מסע אל העבר, מסע אל העתיד.
ולמי שאין לו זמן ממון או אומץ לצאת למסע משלו תמיד יהיה הקתרזיס שיחווה על ידי צפייה במסע של מישהו אחר. אותו מסע יכול להיות מרתק בין אם השיגה הדמות את מבוקשה ובין אם הבינה שהחיים כמו שהם, הם לא רעים בכלל.