מתוך: עשרת הדיברות לצילום דוקומנטרי (לא למקצוענים בלבד)
בלי שוטינג
כל מי שלמד שיעור אחד בתולדות הקולנוע יודע שראשיתו בקולנוע התיעודי. עם התפתחות הקולנוע העלילתי, נעשתה חלוקה בין קולנוע דוקומנטרי לקולנוע עלילתי ובמהלך השנים, כל ז'אנר התפלג לתתי-ז'אנרים. וכפי שבקולנוע עלילתי קיימות דרמות נטורליסטיות, לצד סרטי מדע בדיוני, גם בקולנוע הדוקומנטרי קיימים סגנונות שונים.
אחת הצורות בהן מתבטא השוני בין תתי-הז'אנרים בקולנוע הדוקומנטרי הוא באופן הצילום: ישנם סרטים ותוכניות העוסקים בנושאים אינטימיים, בהם צילום במצלמת יד קטנה ומשוטטת הוא נגזרת של הצורך להיכנס לתוך סיטואציות טעונות, המתרחשות מאחורי דלתיים סגורות. לצדם, קיימות תוכניות ריאליטי, בהן כמות הצלמים משתווה לזו של קבוצת כדורגל והיקף חומרי הגלם עובר את גבול הטעם הטוב.
למרות כל ההבדלים, המשותף לכל סוגי הצילום הדוקומנטרי היא תשומת הלב המיוחדת הנדרשת מהצלם. בשונה מקולנוע עלילתי, הצלם לא תמיד יודע מראש מה יהיה גודל הפריים ומה יהיו תנאי התאורה, שלא לדבר על מהלכי ההתרחשות. בהיעדר הנתונים הללו, מהלך השיחה של הדמויות המצולמות הוא לעיתים קרובות זה שיכתיב את עבודת הצלם. במילים אחרות, נדרש ממנו סוג מסוים של אלתור.
הפרדת הסאונד מהתמונה
צורת עריכה נפוצה בקולנוע היא הפרדת הסאונד מהתמונה. למשל, כשרואים הליכה של דמות ברחוב וברקע שומעים שיחה שהוא ניהל יום קודם לכן או קריינות.
בדוקומנטריה הרבה פעמים בוחרים העורך או הבמאי בפתרון הויזואלי הזה, כדי לשמור על סאונד שהוקלט ללא תמונה (שיחות טלפון, שיחות שהוקלטו בלא ידיעת המשוחחים וכדומה). במקרים אחרים יופרד הסאונד מהתמונה באופן מכוון כדי ליצור אירוניה. לדוגמא, הקראת נאום מוקלט של הרצל על רקע צילומים של התחנה המרכזית בתל-אביב בסדרה דוקומנטרית על תולדות תל אביב.
בדיוק בשביל הרגעים הללו, זקוק העורך לויז'ואלס ("צילומי אווירה") מעניינים, שילוו את הסאונד המרתק. כשהייתי הצלמת בסרט "שבויה" של נורית קידר (בהפקתו של דוד מנדיל, מובי פלוס, עבור ערוץ 10) ונסענו לצרפת לצלם את הפגישה של קרנית עם סרקוזי, קיבלתי הוראה להישאר בחוץ. למזלנו, בטעות או שלא בטעות, קרנית הייתה מחוברת למיקרופון אלחוטי ("נק מייק") וכך התאפשרה הקלטת השיחה. כבר באותם רגעים, בעודי מקשיבה לשיחה, צילמתי את חלונות המבנה (שוטים של הצצה בעדשה סגורה) לצד תקריבים של אנשי הביטחון הקפואים והמפחידים של ה"אליזה", מתוך השערה שיהיה לצילומים הללו שימוש בחדר העריכה במהלך השיחה וכך באמת קרה.
באותם רגעים עמדו בפניי מספר אפשרויות: בין כותלי הארמון התרחשו מספר דברים באופן סימולטני, אבל הבחירה אותה עשיתי התחברה למלל המרוחק ששמעתי באוזניות (בעזרתה של מתרגמת שגישרה בין קרנית לנשיא וביני). בחדר העריכה גיליתי כאמור שהבחירה הייתה נכונה, היא שירתה את המטרה.
הצורך הדרמטי של הדמות
צלמים רבים, מעצם היותם העיניים של הסרט, מוטרדים מהקומפוזיציה של הפריים, לעתים במחיר פספוס מהלך הסצינה. בצד השני של הסקאלה, ישנם צלמים שעסוקים בתיעוד הדמות המדברת בלבד, תוך השמטת דמויות ששתיקתן רועמת ומבטן שווה אלפי מלים. הפתרון הוא ככל הנראה באמצע.
התקופה הפרה-ורבלית
סרט שעושה שימוש נפלא בסאונד הוא הסרט "בייביז", סרט צרפתי משנת 2010, המתעד את שנתם הראשונה של ארבעה תינוקות, הגדלים במקומות שונים בעולם. הסרט מצולם בצורה יוצאת מן הכלל וזכה בפרסים רבים. העובדה שאין בו אפילו לא מילה אחת (כיאה לעולמם של תינוקות בני פחות משנה), לא גורעת מהעובדה שיש בו עולם עשיר בסאונד והקשבה עמוקה לחיים.
ולסיום, הנה כמה עצות נקודתיות:
1.תקשיבו! תפעול המצלמה במקביל להקשבה היא מיומנות נדרשת שמשתכללת בהדרגה עם ניסיון.
2. בתיעוד שיחה בין שני אנשים, הקו המנחה הטוב ביותר הוא להבין את נושא השיחה, כי לפעמים צילום תקריב של הדמות המקשיבה, עשויה לשרת את נושא הסרט בצורה הרבה יותר טובה מאשר צילום פני המדבר.
3. כשמצלמים סצינה מרחוק עם עדשה צרה, חובה להקשיב לסצינה (הצלם חייב להיות עם אוזניות).
4. בצילום ראיון, קורה לא מעט שהצלם משתעמם ומפסיק להקשיב. כך ניתן לפספס רגעים אישיים, כנים ודרמטיים. יש לשמור על ערנות (לא פעם קורה שצלם "בורח" לצילום של ידיים בתקריב, ברגע הכי קריטי של הריאיון, או לחילופין, יוצר קומפוזיציה מדהימה של תקריב אקסטרימי, כשהמרואיין מדבר על דברים משעממים שבחיים לא ייכנסו לסרט).
5. אם נדמה שהדובר מסתיר משהו מומלץ להתקרב אליו ולבחון אותו מקרוב עם המצלמה. לתת לצופה את האפשרות "להיכנס לו לעיניים".
הסאונד הוא חלק מהותי מהקומפוזיציה – לא קומפוזיציה של הפריים, אלא קומפוזיציה של הסיפור – והוא משפיע באופן ישיר על הבחירות שלו. צלם שלא מבין את הצורך הדרמטי של הדמויות שלו, יתקשה לעקוב אחריהן עם מצלמתו. צלם שלא מקשיב מפספס את הרגעים היפים האלה.