שוק העבודה בישראל נחשב לפורה בכל קנה מידה. עם זאת, עד לפני מספר שנים היה ניתן לסמן "איקס" על היבט אחד חשוב במיוחד בו, והוא שילוב נכים בשוק העבודה. בשנת 2010, לראיה, פורסם כי מבין 200,000 נכים בישראל, רק 16,000 איש משתלבים, בצורה זו או אחרת, בשוק העבודה. זהו אחוז נמוך במיוחד (7-8%), שמעמיד את ישראל במקומות נמוכים במיוחד מבחינה השוואתית: לשם השוואה, הממוצע במדינות ה-OECD הוא 35%. ממה הדבר נובע? והאם אנחנו בעיצומו של שינוי?
כל הסיבות לשילוב הנמוך
כצעד ראשון, ראוי להבין בדיוק מהן הסיבות שהביאו, באופן כמעט מסורתי, לכך שמרבית הנכים בישראל מתבססים אך ורק על קצבאות והטבות הביטוח הלאומי לצורך מחייתם. בהקשר הזה, לא ניתן שלא להתייחס לכך שביחס למדינות העולם, זכויות הנכים בישראל הן עשירות במידה לא מבוטלת. סכום קצבת הנכות המקסימלי שמקבלים בעלי המוגבלויות הפיזיות בישראל (2,342 ש''ח, החל מתחילת 2014), גבוה ביחס למרבית מדינות העולם, וכך גם לגבי הטבות אחרות. התוצאה היא ש"נוח" הרבה יותר, מבחינה כלכלית, להתבסס על הקצבאות – בייחוד על רקע החשש שיציאה לעבודה תקטין, או אפילו תבטל, אותן.
גם מאפייני שוק העבודה בישראל, או לכל הפחות אלה של המעסיקים, מקשים על המצב. אין צורך בקמפיינים הסברתיים כמו אלה שנערכים כיום כדי לדעת ששוק העבודה הישראלי מאופיין בחוסר סבלנות לקבלת האחר, ובכלל זה בעלי המוגבלויות הפיזיות. המעסיקים חוששים שהעסקת נכים תפגע בתפוקת העבודה שלהם, ומעדיפים ללכת "על בטוח".
חוק לרון והשפעתו על המצב
בשנת 2008, דומה כי חל שינוי בנושא של העסקת נכים בישראל. עד לשנה זו, כל נכה שהרוויח בעבודתו יותר מסכום זעום של 1,800 ש''ח, נאלץ לוותר לחלוטין על קצבת הנכות שלו. חוק לרון, שנחקק באותה שנה, הגדיר כי הירידה בקבלת הקצבה תהיה הדרגתית בלבד, ותיעשה רק במשכורות גבוהות באופן יחסי, ומבלי שכל אותן זכויות נלוות ייפגעו להן (מיסים, ארנונה, הנחה בנסיעות בתחבורה הציבורית וכן הלאה). המשוואה כאן ברורה: על כל שקל שמרוויח הנכה בעבודתו, ירדו כ-10-60 אגורות מסכום הקצבה שמוענק לו, כאשר האחוז הספציפי תלוי בגובהו של השכר. דגש חשוב נוסף הוא שהחוק מחייב שההכנסות מצירוף של שכר העבודה וקצבת הנכות יהיו גדולות תמיד מאשר סכום הקצבה בלבד.
ההתחלת היישום של חוק לרון לא הייתה פשוטה כלל וכלל. הזכות לעבוד מבלי שסכום הקצבה ייפגע בצורה משמעותית אמנם חשובה, אך ניכר היה שאינה מספיקה כשלעצמה. אין לשכוח שאותם נכים עדיין נאלצים להתמודד עם הליכי שיקום מקיפים, שמקשים עד מאד את ההשתלבות בשוק העבודה. גם בצד השני של המתרס, המעסיקים לא ששו להכניס למצבת כוח האדם שלהם נכים.
התחזית לגבי העתיד
למרות מה שנאמר מעלה, ניתן בהחלט להיות אופטימיים לגבי העתיד – וזאת עקב ההתבוננות על הנעשה בשוק העבודה בישראל בשנים האחרונות. השיח הציבורי ומאמצי ההסברה ניכר שהצליחו לחולל שינוי במדיניות של מעסיקים שונים, כך שכיום יש יותר פתיחות לקבל את האחר. הליכים מקיפים של שיקום תעסוקתי החלו להיכנס לתמונה, וגם חלק מהחסמים הבירוקרטיים הנדרשים, מצד המעסיקים או בעלי המוגבלויות כאחד, הוסרו להם. כתוצאה מכך, הציפיות הן שבשנים הקרובות אחוזי השילוב של נכים בשוק העבודה בישראל יעלו במקצת, מה שישפר את מצבה גם ביחס למדינות העולם.