ממלכת כוהנים וגוי קדוש

"תורת כוהנים" - כך נקרא על פי חז"ל חומש ויקרא אותו נתחיל בשעה טובה לקרוא בשבת הקרובה. חומש זה עוסק בחלקו הראשון בהלכות קורבנות שמחייבות בעיקר את הכוהנים העובדים את עבודת ה' במשכן, ובנוסף ישנן הלכות שמחייבות את כלל ישראל בנושאי הקורבנות והם צריכים להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש. בחלקו השני של החומש נלמד ונקרא הרבה הלכות שמחייבות את ממלכת הכוהנים כולה, בין אם מודבר על מצוות שבין אדם למקום ובין אם מצוות שבין אדם לחברו.

למעשה, כבר אבות אבותינו הקריבו בעצמם קורבנות עוד לפני שהצטוו על כך בני ישראל. מצאנו את נח מקריב קורבן כשיצא מהתיבה, אברהם הקריב בהר המוריה, וכך יצחק בנו  ויעקב נכדו. משה בעצמו פנה לפרעה ואמר לו שייתן לעם ישראל לצאת ממצרים על מנת להעלות זבחים לה', מכאן אנו רואים שעוד בטרם הקמת המשכן היה נהוג בישראל להקריב קורבנות. 

אם כך, מה כל כך מיוחד בהקרבת הקורבנות במשכן שהיה צורך בחלק גדול מחומש שלם שיעסוק בכך? מדוע בחרה התורה להעמיד את נושא הקורבנות במצוות הראשונות לאחר הקמת המשכן? 

עלינו להבין שעד מתן תורה לא היו מנהגים אחידים בנושא הקורבנות וכל אחד מישראל היה מקריב על פי מנהגיו או מנהגי משפחתו. לאחר חנוכת המשכן ציווה משה שיותר לא יקריבו ישראל על פי עצמם אלא שמעתה ועד עולם יהיה לכל ישראל חוק ודין אחד בענייני עבודת הקורבנות. בכל הקורבנות. 

אחד הייחודים להקרבת הקורבנות בבית המקדש הייתה השמחה שהייתה מלווה את בעל הקורבן בבואו למקדש: "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' ליבי ובשרי ירננו אל אל-חי", וכן: "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך" ועוד ועוד. מביאי הקורבנות היו נכנסים לעיר בתהלוכה גדולה עם כלי זמר שמלווים אותם מלפנים וכל בעלי האומניות שבירושלים היו מקבלים פניהם בשלום. כך גם כתוב בנביא ירמיה על שמחתם של המקריבים קורבן תודה לה' שבאו לעיר ועברו ברחובותיה ורקדו ושרו ומסתבר שתושבי ירושלים היו מצטרפים אליהם עד שהייתה ירושלים כולה עיר שמחה, שמחה של מצווה שהייתה שרויה במשך כל השנה. 

אותם הנכנסים למקדש היו לא רק בעלי שמחה גדולה כי אם גם בעלי מורא גדול מפני ה' ששכן במקום, כפי שכתוב: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחווה אל היכל קודשך ביראתך". 

דווקא בימי חודש אדר שאנו מרבים בו בשמחה שנזכה להחזיר את עבודת בית המקדש במהרה בימנו. 

שבת שלום ומבורך!

תודות : צחי מכאלי

www.h-y1.coi.co.il

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס ושמואל פולק שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם