ביקורת: "אישה, בעל, בית" – זה התחיל בסתימה בביוב והסתיים בפרוק המשפחה = מחזהו המרגש של שמואל הספרי על משפחות תל אביביות – בית ליסין
מאת חיים נוי
זה התחיל בסתימה קטנה בנוחיות, הסתיים בפרוק המשפחה ובמקביל נגע בכל הבעיות הכואבות המעסיקות משפחות בארץ. אישה,בעל, בית מחזהו של שמואל הספרי ובבימויו העולה בבית ליסין אוחז ביד מרגשת בכל הפינות הכואבות, בשנינות, בצחוק ודמע ועם מבט חודר לתוך הרבדים הנוקשים האופפים אותנו.
ההצגה כבר עלתה לפני כעשור בקאמרי והיא עולה עתה מחדש עם צוות שחקנים מוכשר והתוצאה היא חוויה תיאטרלית מרגשת, מצחיקה ודומעת. ייתכן שהספרי תפס כאן יותר מן המרובה וכלל במחזה יותר מידי פרטים ועלילות והסתעפויות, המכסים כמעט כל דבר בחברה שלנו , נושאים שכל אחד מהם יכול היה להרכיב הצגה בפני עצמה. אבל הבלילה הזו דווקא הצליחה והיא קולחת, מעניינת, מפתיעה ומעניקה לצופים רגעים של נוסטלגיה ומבט אחר על החיים.
הספרי גם ביים ביד בוטחת ומקצועית את מחזהו, אם כי ראוי היה לדעתי לצמצם קמעא ולוותר על ההפסקה שרק מפריעה למהלך התקין ואז הזרם הקולח של ההצגה היה מושלם יותר.
העלילה עוסקת ביואל, כתב בעל טור בעיתון ובנאווה אשתו, עורכת דין. הם חיים בבית הילדות הישן שלו בן 70 שנה, בתל אביב. סתימה קלה בשירותים מועילה לנאווה לרקוח את משאת נפשה ולערוך סוף-סוף שיפוץ יסודי בדירה העבשה שהזיכרונות שאופפים אותה, מונעים מבעלה להסכים לכל שינוי שהיא מציעה. בעלילה משתלבים בנם שגורלו מתבהר רק לקראת אמצע המחזה, חבריהם נעמי ומוטי שכבר עברו הליך שיפוץ דומה ולהם בעיות אישיות אחרות ובעיקר השיפוצניק קדוש ובנו רועי שהם מאבני היסוד של המחזה. הוריו הישישים של יואל, ציפה ושעיה, מעניקים את הנופך הרגשי-קומי לעלילה.
לעלילה יש טוויסטים והסתעפויות שונות והיא בהחלט קולחת וללא רגע דל.
מורדי גרשון הוא יואל המנסה לשמר את זיכרונות ילדותו ולא מסכים לשום שינוי בבית ילדותו המתפורר והמעלה אבק. מורדי הוא שחקן מצוין, המעניק לתפקיד גוון אמין וראוי. משחקו הוא טוב מאוד, מוצלח ונעים.
אסי לוי מגלמת את נאווה , אשתו של יואל. אסי היא שחקנית מעולה, מרגשת ונוגעת ללב בכמה סצנות. יש לה יכולות מופלאות של משחק. מטון רגוע ועדין היא מסוגלת לעלות לפרץ של זעקת שבר ולהיות אמינה, מקצועית ובעלת סגולות תיאטרליות מובהקות.
נתי קלוגר היא החברה הפסיכולוגית שבשל עצותיה מסתבכת העלילה. נתי היא שחקנית נהדרת, מקצועית ובעלת כישרון איכותי.
דני גבע, בעלה, משחק כראוי, בצורה משכנעת ויש לו מימד מקצועי מצוין ונעים.
אור בן מלך כרועי בנו של השיפוצניק מגלם את התפקיד בהצלחה ובכישרון. סצנת הפטיש היא מצוינת.
יורם טולדנו מגלם את קדוש השיפוצניק. הוא מגזים בהגייה המזרחית, אבל משחקו הוא מושלם ודמותו היא בעצם לב המחזה. יורם הוא מקצוען, השולט בכל רזי הבמה. אין ספק שהוא שחקן מצוין ומשחקו פשוט מופלא.
רבקה גור כציפה המחפשת את מטמון הכסף שהטמין, אולי, בעלה, בקירות הבית – היא שחקנית ותיקה ומעולה. משחקה זורם בטבעיות וברגש רב. רבקה היא חיית במה מקצועית ונפלאה.
הוגו ירדן הוא שעיה, אבי יואל. הוא משחק כזקן סנילי, אך שמיעתו הסלקטיבית היא מצוינת והערותיו חדות כתער . משחקו לעילא ולעילא, מושלם והוא מספק את הנופך הכאילו קומי למחזה, אך בעצם הוא הבבואה האמיתית של החיים.
דני ברמן כילד יובל משחק בצורה ראויה ונאותה.
התפאורה של דרור הרנזון היא מוצלחת ופרקטית. התלבושות של מוני מדניק הן יפות ורלבנטיות לתפקידים.המוזיקה של אלדד לידור היא נעימה וטובה. עדי שימרוני עיצבה את התאורה המוצלחת והקטע של הזרקורים לעומת הקהל הוא ייחודי ומוצלח.
הכותב הוא חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר אגודת העיתונאים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.