ביקורת: "יעקובי וליידנטל" – תיאטרון הספרייה – הקלאסיקה של חנוך לוין בהפקת מופת רבת עוצמה ורגש
מאת חיים נוי
"יעקובי וליידנטל" נחשב לאחד מהמחזות המשובחים ביותר של חנוך לוין. יונתן אסתרקין ביים הפקה רבת עוצמה ומרגשת בתיאטרון הספרייה ברמת גן ובזכות השחקנים המוכשרים, חווה הקהל ביצירת מופת תיאטרלית .
המחזה ערוך במתכונת של קברט שכולל פזמונים וטקסט, רובם מכוונים בעצם אל קהל הצופים ורק חלקם מהווה דיאלוג בין השחקנים. כיאה ליצירותיו של לוין , מדובר במחזה טראגי-קומי וגרוטסקי. זוהי למעשה פארודיה על הקברט הקלאסי ובכלל, לוין משתמש בהפוך על הפוך ברוב חלקי המחזה והצופים נקראים להבין את המשמעויות הדקות מתוך האבסורד, הפארסה , הנלעג והשטות. הגברים בהצגה משחקים בעצם כילדים והתנהגותם ילדותית ושזורה בפניני לשון אופייניים. לוין עצמו אמר בשעתו על המחזה, כי הוא "מחזה עם פזמונים על משולש לא הכי רומנטי".
המחזה עלה לראשונה בדצמבר 1972 בהפקת הקאמרי וצוותא ובבימויו של לוין. בהפקת המקור כיכבו זהרירה חריפאי, אלברט כהן ויוסף כרמון.בהפקה המחודשת ב-2005 השתתפו תיקי דיין, רמי ברוך ודרור קרן והיא בוימה בידי יוסף כרמון. המחזה הוצג ברחבי העולם ותורגם לאנגלית, צרפתית, גרמנית,הונגרית,איטלקית, בולגרית,פולנית ואפילו – סינית.
העלילה עוסקת באיתמר יעקובי ודויד ליידנטל, שני גברים חמוצים, הנפגשים למשחקי דומינו על המרפסת של ליידנטל. כאשר מחליט יעקובי להיפרד מחברו, כדי להמשיך ולחיות, הוא פוגש באשה חמוצה נוספת, רות שחש. רות מתחזה לפסנתרנית, אבל מה ששבה את ליבו של יעקובי הוא ישבנה האדיר. מיזוג החומר והרוח מושכים אותו. רות מכנה את ישבניה הגדולים ביג-תוחעס. יעקובי מחזר אחריה, תוך ניסיונות להתחמק מליידנטל, המחפש את קרבתם. לבסוף הם נישאים. ליידנטל מציע עצמו כשי כלולות וכמשרת לאישה. יעקובי מאבד בינתיים עניין ברות ומנסה לחדש קשריו עם ליידנטל. במהלך המחזה פוצע ליידנטל את אצבעו ומנסה להתקרב אל האישה בתואנה שהוא מבקש ממנה יוד. בטיוטת המחזה המקורי, שלא נכללה בגרסה הסופית, ליידנטל כורת את אצבעו כדי להשתילה בידה של שחש וכך להפוך אותה לפסנתרנית בעלת 11 אצבעות. אולם, יעקובי ושחש מפתיעים אותו ובנוסף לאצבע , כורתים לו אוזן ומגישים אותה לחתול .
במקור היה גם שוני בסצנת החתונה, שם פשטו החתן והכלה את מחלצותיהם ונותרו בתחתונים ובכותונת לילה.
בהפקה בתיאטרון הספרייה נתקל הקהל הנכנס לאולם, בשחקנים בשעה שהם מתלבשים להופעה ובין לבין ממלמלים דברי הבל ומשמיעים קולות מוזרים.
ההצגה מבוססת על שלושה שחקנים ובהפקה הנוכחית מדובר בפרפורמרים מעולים שנושאים על כתפיהם את המחזה הסוריאליסטי והגרוטסקי הייחודי הזה.
כוכבת ההצגה היא אנה צ'רנוב-צנחני. אנה היא שחקנית נוטפת כישרון מדהים ומעולה. אנה מגלמת את התפקיד בצורה נפלאה . היא משחקת, שרה ומתנועעת בצורה מקצועית ושובת לב. היא פרפורמרית בדם והיא אחת השחקניות המבטיחות הטובות ביותר על בימות התיאטרון בישראל.
אופיר וייל כליידנטל הוא שחקן נפלא וברוך כישרון. הוא מגיש תפקיד בצורה קסומה ונהדרת. משחקו הוא מושלם וללא רבב.
אבי עדוי מגלם את יעקובי בצורה מעולה. אבי הוא שחקן אדיר ומשחקו תאווה לעיניים ולאוזניים.
יונתן אסטרקין , מהבמאים המעולים והבולטים בעולם התיאטרון, הצליח להגיש את המחזה עטוף בעוצמה תיאטרלית מעולה , מרגשת ומפעימה. יונתן הצליח ללהטט עם השחקנים המוכשרים והתוצאה היא עונג רב.
איה בן אשר עיצבה את התפאורה המשובחת, ההולמת את סגנונו של לוין, החל מתצורת המיטות והחלונות, פונקציונליים וראויים.
דפנה פרץ אחראית לתלבושות ההולמות והיפות, מסוגננות ולקוחות מהעולם ההזוי של לוין.
אלכס קוגן אחראי למוזיקה הנפלאה והמענגת שחוברת לפזמונים של לוין ככפפותיה של שחש לידיה. רועי כהן הפליא לנגן על הפסנתר. אנדריי יודשקין עיצב את התאורה ההולמת.
הכותב הוא חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר אגודת העיתונאים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.