וועדת המאוימים – סוגיית המשתפי"ם הפלסטינים
מבוא
בישראל בכלל וברשות הפלסטינית בפרט חיים אלפי פלסטינים ששיתפו פעולה עם השב"כ או עם זרועות הביטחון השונים, אלו נקראים בפינו "משתפי"ם", ידוע כי מעל ראשם של המשתפי"ם מרחף גזר דין מוות, לעיתים מרובות מדינת ישראל מתנערת מאחריותה באשר להבטחת שלומם של משתפי"ם אלו בייחוד כאשר מדובר במשת"פ לא משמעותי במיוחד.
לאור זאת נדרשים אנו למצוא להם פתרון. הן בפן המוסרי של הכרת תודה והן בפן החוקתי על פי דיני אמנת הפליטים, אשר קובעים כי פליט הינו אדם שנמלט מביתו או מארצו בעקבות מלחמה או משום שהוא נרדף מחמת גזעו, דתו, לאומיותו, שייכותו לתנועה חברתית מסוימת או דעותיו הפוליטיות, והוא הוכר כפליט במדינת המקלט שהגיע אליה.
במאמר זה נתייחס בפן המשפטי לחובה המוטלת על מדינת ישראל להסדיר את מעמדם של המשת"פים בתחומיה, האם ניתן יהיה לטעון כי הם ברחו מביתם בשל דעותיהם הפוליטיות, בכך שהם תומכי הציונות, או שמא ניתן להחיל עליהם את האמנה מכוח היותם שייכים לתנועה חברתית מסוימת, היינו "החברה הישראלית".
וועדת המאויימים
בעניין המשתפי"ם הפלסטינים, קיימת וועדה מיוחדת, הנקראת "וועדת המאוימים", אשר מטרתה לטפל בבקשותיהם של המשתפי"ם, וועדה זו קשורה לזרועות הביטחון ובראשה יושבים בכירים במערכת הביטחון, את החלטותיה היא מעבירה למשרד הפנים כדי שזה יעניק אשרה בהתאם.
בסמכות הוועדה, ראשית לקבוע האם אכן המבקש שיתף פעולה עם ישראל ושנית האם הנו נרדף, היינו האם מרחפת סכנה על חייו. בהנחה ומתקיימים שני התנאים נותנת הוועדה את החלטה למשרד הפנים כדי שזה ינפיק אשרה בהתאם לקביעתה, כלומר הסמכות היא בלעדית לוועדה.
יש לציין, כי הוועדה מתכנסת לעיתים רחוקות וכי על שולחנה מונחים מאות תיקים, כך שהחלטותיה ניתנות לאחר פרק זמן ממושך.
רקע היסטורי
תהליך גיבושה של אמנה, שמטרתה להגן על פליטים, החל במסגרת חבר הלאומים, ארגון בינלאומי שהוקם בשנת 1920. תהליך זה לא הגיע לסיומו, ובשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה יזמו בעלות הברית את הקמתה של מסגרת חדשה שתחליף את "חבר הלאומים", ובשנת 1945 נוסחה ונחתמה מגילת האומות המאוחדות (האו"ם).
במאי 1945, עם סיום מלחמת העולם השנייה, היו באירופה כ-8 מיליון פליטים. עד סוף שנת 1945 חזרו רוב הפליטים למדינותיהם, אך עדיין נותרו באירופה כ-2 מיליון פליטים, כ-200,000 מהם יהודים ניצולי השואה.
מספרם העצום של פליטים ברחבי אירופה, ובהם יהודים ניצולי שואה, שלרובם לא היה לאן לחזור, המחיש ביתר עוז את הצורך בגיבושה של אמנה בינלאומית, שמטרתה להבטיח הגנה לאנשים נרדפים - לפליטים. האו"ם המשיך במלאכה שהחלה במסגרת "חבר הלאומים". 26 מדינות, בהן מדינת ישראל, השתתפו בניסוח אמנת הפליטים. מדינת ישראל וארגונים יהודיים היו מעורבים באופן פעיל בניסוח האמנה, וזאת בשל הקשר ההדוק בין האמנה לבין מצבם של יהודי אירופה בשנים שקדמו לשואה, במהלכה ובסיומה.
ב-28 ביולי 1951 אישרה ועידה מיוחדת של האו"ם את אמנת הפליטים. האמנה היא מסמך היסוד שעל פיו פועלת נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR), שהוקמה ב-1 בינואר 1951, כמה חודשים לפני גיבוש הנוסח הסופי של האמנה.
בשנת 1967 נוסף לאמנה פרוטוקול, שמטרתו להרחיב את התחום שבו עוסקת האמנה: בעוד האמנה מוגבלת בעיקרה להגנה על פליטים אירופיים בעקבות מלחמת העולם ה-2, הפרוטוקול עוסק בבעיית הפליטים בעולם כולו.
לסיכום, קיימים שני מסמכים בינלאומיים המסדירים כללים ואמצעים להגנה על פליטים: אמנת הפליטים משנת 1951 והפרוטוקול משנת 1967. כיום 147 מדינות חתומות על אחד משני ההסכמים או על שניהם. מדינת ישראל חתמה על שני המסמכים.
המסגרת הנורמטיבית
אמנת הפליטים מגדירה מי זכאי לקבל מעמד של פליט, איזו הגנה המדינות החתומות על האמנה מחויבות לספק לו, ומהן המחויבויות של הפליט למדינות המארחות אותו.
סימן א', סעיף 1 לאמנת הפליטים מגדיר מיהו פליט עפ"י האמנה. סעיף 1(1) מגדיר פליט כמי שהוכר כזה עפ"י הסכמים בינלאומיים שונים, אולם הסעיף הרלוונטי בענייננו הוא 1(2), ובנוסח העברי מתוך "כתבי אמנה":
"לעניין אמנה זו יהא המונח "פליט" חל באדם - הנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל מאורעות שאירעו לפני 1 בינואר 1951 (תנאי זה הוסר בפרוטוקול 1967) ובגלל פחד מבוסס להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכת לקיבוץ חברתי מסוים, או להשקפה מדינית מסוימת, ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור..."
מבקש המעמד כפליט נדרש, אפוא, לקיים 4 תנאים כדי לחסות בצילה של האמנה:
1) פליט הוא מי שיצא את מדינתו ועבר למדינה אחרת.
2) פחד מבוסס להיות נרדף.
3) קיום קשר-סיבתי בין הפחד להיות נרדף, לבין אחת מחמש העילות המפורטות:
א. גזע.
ב. דת.
ג. אזרחות.
ד. קבוצה חברתית.
ה. השקפה מדינית.
4) אי יכולת או אי רצון להיזקק להגנת מדינת אזרחותו בגלל הפחד האמור.
היסוד החמישי: "השקפה מדינית" - בעניין זה ניתן להכניס את עניין המשתפ"ים, הלא ברור כי רצונם העז לסייע למדינת ישראל במלחמה נגד ארגוני הטרור נובעת ראשית כל מהיותם עם השקפה מדינית כי סכסוך לא אמור להיפתר בדרכי טרור, ומשום כך נובעת התנגדותם לארגוני הטרור אשר מתבטאת ברצונם לסייע בלכידת תאי טרור.
לאור זאת נראה כי ניתן להחיל עליהם את היסוד החמישי, יסוד "ההשקפה המדינית" ובכך להחיל עליהם את תחולת אמנת הפליט, ולמנוע את גירושם מהארץ.
פליט שאינו משתייך לאף אחת מהיסודות
חשוב לדעת כי, אף אם לא מתקיים בעניינו של הפליט כל קשר בין הרדיפה לבין אחת מעילות האמנה, עדיין יכול הוא לקבל מעמד פליט וזאת בתנאי ש"סירובה או אי יכולתה של המדינה להגן על הנרדף קשור לאחת מעילות האמנה – גם סיטואציה זו יכולה להצדיק הענקה של מעמד פליט.
אי לכך בעניין המשתפי"ם הפלסטינים, ברי כי גם אילו לא ניתן יהיה להחיל עליהם את היסוד החמישי או הרביעי, עדיין ניתן יהיה לטעון כי הינם שייכים לקטגוריה זו שהמדינה אליה הם שייכים לא יכולה להגן עליהם.
הנה כי כן, ברי לכל כי הרשות הפלסטינית ובמיוחד הרשות הנכחית שחברה לה יחדיו עם החמאס והקימה ממשלת אחדות, אינה יכולה או אף אינה רוצה להגן על המשתפ"ים לשעבר או בהווה השוהים בתחומה, ומשום כך על מדינת ישראל מוטלת החובה להגן עפ"י תחולת האמנה כנ"ל.
התנאי הרביעי: אי יכולת או אי רצון להיזקק להגנת מדינתו
הדבר עולה מתוך הסיפא להגדרת פליט באמנה: "איננו יכול להיזקק להגנה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור". הדבר נובע מכך, שהרדיפה המדוברת באמנה אינה חייבת להיות רדיפה ע"י המדינה ורשויותיה, ואפשר שהרדיפה תהיה רדיפה "פרטית" ע"י אחרים, ובלבד שהמדינה אינה מעניקה או אינה יכולה להעניק הגנה אפקטיבית מפני אותה רדיפה .
דוגמא מובהקת לכך, הפלסטינים המעורבים בהפללת גורמי טרור שהוצא עליהם שם "משת"פ" – אשר כידוע, מרחפת מעל ראשם גזר דין מוות בידי החברה בה הם חיים, והמדינה בה הם חיים – הרשות הפלסטינית אינה מציעה מצידה הגנה אפקטיבית מפני תקיפה או כל סכנה אחר, מתקיים התנאי של אי יכולת להיזקק להגנת מדינתו.
כמו כן אדם המעורב בהפללת גורם עברייני, ואשר מרחפת מעל ראשו סכנה שיותקף ע"י אותו גורם, מנגד מדינת אזרחותו אינה מציעה הגנה ראויה ואפקטיבית, גם כאן מתקיים התנאי הרביעי – "אי יכולת להיזקק להגנת מדינתו", כנפסק בעניין קינטרו :
כאשר אדם מותקף בצורה כה ברוטאלית ע"י גורם עברייני בשל מעורבות משפחתו בהפללת אותו גורם, וכאשר המדינה אינה מציעה הגנה אפקטיבית – אין לדרוש מהמותקף "לקחת סיכון", ולצפות שאם יעבור לעיר אחרת "הכל יהיה בסדר". אחרי ככלות הכל מדובר באותה מדינה, וידי הפשע יכולות להשיגו ביתר קלות בתחומי המדינה מאשר מעבר לים.
סיכום - סוגיית המשתפי"ם במסגרת אמנת הפליט
לאור העובדה כי ישראל קיבלה על עצמה את אמנת דיני הפליטים, ניתן יהיה לקלוט את המשתפי"ם בישראל על פי דיני אמנת הפליטים, אשר קובעים כי פליט הינו אדם שנמלט מביתו או מארצו בעקבות מלחמה או משום שהוא נרדף מחמת גזעו, דתו, לאומיותו, שייכותו לתנועה חברתית מסוימת או דעותיו הפוליטיות, והוא הוכר כפליט במדינת המקלט שהגיע אליה.
ניתן לטעון שניתן יהיה להחיל עליהם את האמנה כיוון שמתקיימים אצלם כל התנאים כפי שיוסבר להלן:
1) שיצא את מדינתו ועבר למדינה אחרת – בהנחה שהמשתפי"ם אכן שוהים בישראל בעת בקשתם.
2) פחד מבוסס להיות נרדף – המשתפי"ם אכן פוחדים לחזור לשטחי הרשות הפלסטינית עקב גזר הדין המרחף מעל ראשם.
3) קיום קשר-סיבתי בין הפחד להיות נרדף, לבין אחת מחמש העילות המפורטות:
א. קבוצה חברתית – הם שייכים לחברה הישראלית בעזרתם לשב"כ.
לאור האמור לעיל בעניין זה ניתן להכניס את עניין הפליטים הפלסטינים אשר סייעו לזרועות הביטחון הישראליים בעברם (וכעת הוצא כנגדם גזר דין מוות ע"י החמאס והרשות הפלסטינית. הלוא ברור כי רצונם העז לסייע למדינת ישראל במלחמה נגד ארגוני הטרור נובעת בין היתר מהיותם מרגישים משוייכים לחברה הישראלית, ומשום כך נובעת התנגדותם לארגוני הטרור אשר מתבטאת ברצונם לסייע בלכידת תאי טרור.
לאור זאת נראה כי ניתן להחיל עליהם את היסוד הרביעי, יסוד "השתייכות לקבוצה חברתית מסוימת" ובכך להחיל עליהם את תחולת אמנת הפליט, ולמנוע את גירושם מהארץ.
ב. השקפה מדינית – הם עזרו לישראל מכוח השקפתם המדינית.
גם בעניין זה ניתן להכניס את עניין המשתפ"ים, הלוא ברור כי רצונם העז לסייע למדינת ישראל במלחמה נגד ארגוני הטרור נובעת ראשית כל מהיותם עם השקפה מדינית כי סכסוך לא אמור להיפתר בדרכי טרור, ומשום כך נובעת התנגדותם לארגוני הטרור אשר מתבטאת ברצונם לסייע בלכידת תאי טרור.
לאור זאת נראה כי ניתן להחיל עליהם את היסוד החמישי, יסוד "ההשקפה המדינית" ובכך להחיל עליהם את תחולת אמנת הפליט, ולמנוע את גירושם מהארץ.
4) אי יכולת או אי רצון להיזקק להגנת מדינת אזרחותו בגלל הפחד האמור – אין להם אף מדינה שתקבל אותם בייחוד לא מדינת מוצאם.
אי לכך בעניין המשתפי"ם הפלסטינים המוזכר לעיל, ברי כי גם אילו לא ניתן יהיה להחיל עליהם את היסוד החמישי או הרביעי, עדיין ניתן יהיה לטעון כי הינם שייכים לקטגוריה זו שהמדינה אליה הם שייכים לא יכולה להגן עליהם.
הנה כי כן, ברי לכל כי הרשות הפלסטינית ובמיוחד הרשות הנכחית שחברה לה יחדיו עם החמאס והקימה ממשלת אחדות, אינה יכולה או אף אינה רוצה להגן על המשתפ"ים לשעבר או בהווה השוהים בתחומה, ומשום כך על מדינת ישראל מוטלת החובה להגן עפ"י תחולת האמנה כנ"ל.
סיכום
בעניין המשתפי"ם הפלסטינים, קיימת וועדה מיוחדת, הנקראת "וועדת המאוימים", אשר מטרתה לטפל בבקשותיהם של המשתפי"ם, וועדה זו קשורה לזרועות הביטחון ובראשה יושבים בכירים במערכת הביטחון, את החלטותיה היא מעבירה למשרד הפנים כדי שזה יעניק אשרה בהתאם.
יודגש, כי על-אף הפטור הקיים לוועדה בעניין נימוק החלטותיה, שיקול-דעתה של הוועדה לעניין זה, נתון לביקורתו של בית-המשפט כשיקול-דעתה של כל רשות אחרת. וכי החלטתה אינה סופית ונתונה לביקורת ולשינוי אם בדרך הגשת ערר ואם בדרך הגשת עתירה מנהלית.
יחד עם זאת, חשוב לדעת כי בחלק לא מבוטל של המקרים מתעוררות בעיות סבוכות אשר ללא ליווי משפטי מתאים יכולות להוביל לתוצאות הרות אסון כדוגמת החלטה לגירוש המשת"פ מה שעלול להוביל למאסרו של המשת"פ בשטחי הרשות ואף למותו, לכן החכם עיניו בראשו יקדים תרופה למכה בהתייעצות עם עורך דין בעל ניסיון בתחום של הסדרת מעמד למשת"פ.
נכתב ע"י - עו"ד מיכאל חוואי
נכתב ע"י - עו"ד מיכאל חוואי
מקור המאמר: http://www.cmichael-law.co.il/ אין לראות באמור לעיל משום ייעוץ משפטי או חוות דעת משפטית. בכל מקרה של שאלה בעניין יש לפנות לעו"ד מוסמך לקבלת ייעוץ מלא. אין במאמר זה כדי ליצור יחסי עו"ד-לקוח בין הקוראים לבין הח"מ.