ביקורת: בנות עובדות – בית צבי – קומדיה של אלן אייקבורן – מה קורה כאשר הבת מנסה לסייע למצב הכלכלי בבית
מאת חיים נוי
"בנות עובדות" היה אמור להיות חלק מטרילוגיה של המחזאי והבמאי הבריטי אלן אייקבורן. המחזה עלה באחד מאולמות לונדון ב-2001 ובהמשך עלה בווסט אנד. אייקבורן טיפל במחזות הללו ברובד האפל והאחורי של המשפחות האנגליות, זנות וסמים, בשנינות ובציניות האופייניים לו. ההצגה הנוכחית עובדה וקוצרה והיא עוסקת בעלילות משפחה שיורדת מנכסיה.
שרית הררי הפיקה מחזה קולח, מלוהק בידי שחקנים מוכשרים, אבל התוצאה הסופית אינה מושלמת.
המחזה מספר על לינט סקסון שניהלה חברת אינטרנט משגשגת, אבל העסק מתמוטט ובעלה נוטש את הבית לטובת השותפה שלה. האישה נאלצת לעבוד בניקיון משרדים ולפרנס בדוחק את בתה המתבגרת. הנערה שמבקשת לסייע לפרנסת הבית, מחליטה לשתף את חברתה הטובה וביחד הן פותחות עסק מסוג שונה: משרד לשירותי ליווי מסוימים מאוד. העתיד נראה ורוד, אולם הלקוח הראשון משנה את התמונה ומכאן העלילה מתגלגלת למחוזות שאיש לא צפה .
קומדיות מטורפות והזויות הן קשות לביצוע, אבל כאשר הן מופקות ברמה הראויה – הקהל מתגלגל מצחוק והולך מדושן מעונג לביתו. כאשר אין זו קומדיית מצבים מושלמת והצחוקים הם במינון נמוך, הדיאלוגים קצת מאבדים את כוונת המחבר המקורית, גם העלילה הופכת קצת פחות אטרקטיבית.
חבורת הנערות שישבה באולם צחקקה בפראות במהלך המופע, שני הגמלאים שישבו מאחורי דווקא לטשו עיניים בשקיקה בתקווה לראות קצת אקשן או ארוטיקה, כפי שרומזת העלילה, אך תקוותם נגוזה חיש קל והם שקעו במבטים נוגים.
נואית קדם מגלמת את לינט, אם המשפחה והיא משחקת בצורה הולמת וראויה. סצנת הניסיון לסעוד ארוחת ערב עם בתה היא בהחלט מרגשת ונואית מפגינה משחק טוב מאוד.
טליה רווה גילמה את סופי, הנערה בת ה-16 שמחליטה לסייע למשפחה ולהקים את העסק החדש. טליה משחקת בצורה יפה מאוד, בקור רוח. היא מפגינה יכולות דרמטיות וקומיות כאחד ובהחלט יש לה פוטנציאל משובח מאוד.
ספיר ילינביץ היא הנערה השותפה לתכנית, קלי בוצ'ר. ספיר מפגינה יכולות קומיות, משחקה ראוי והקטעים בהם היא לועסת אמצעי מניעה מעוררים שוב גלי צחוק רועמים משורת הנערות באולם.
סער שגיב ויסמין ניזרי הם השוטרים החוקרים בפרשה. משחקם נאה וראוי. ניזרי מצליחה לעורר עניין בפסוקים מהמקורות שהיא יורה אותם בצרורות.
דניאל ברקאי היא הכתבת מהצהובון (במקור זהו כתב) ומשחקה בהחלט יפה.
מי שבעצם גונב את ההצגה ומפגין משחק משובח במיוחד הוא אורי זעירא, הלקוח הראשון והאחרון – ליאו טיילר. אורי מצליח לשחק ברצינות תהומית דווקא במצבים המגוחכים ביותר. ייתכן שמשפחתו לא תצהל במיוחד למראה העלעול בעיתוני פלייבוי שהוא מעיין בהם בקפידה – אפילו בסיום ובקטע של הקידות. אורי הוא שחקן שמצליח להפגין נוכחות מעולה ומשחקו הוא מצוין.
הנוסח העברי של עידו ריקלין הוא קולח וברור. דלית ענבר עיצבה תפאורה יפה ופרקטית. אני אטדגי עיצבה את התלבושות הנאותות והרלבנטיות. התאורה של דולב ציגל היא טובה מאוד ובמיוחד בקטע המסיים. תמי לויאב אחראית למוזיקה המקורית המוצלחת.
הכותב הוא חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר אגודת העיתונאים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.