בתקופה האחרונה אנו בישראל חווים סערה ציבורית בכל הנושא של היחס בין המדינה ובין לומדי התורה בישיבות. מצד אחד באים לומדי התורה וטוענים שהתורה היא אינטרס ברור של המדינה היהודית, וכי בעצם זה שהם לומדים את התורה הם תורמים למדינת ישראל על ידי חיזוקה בהיבט הרוחני. מצד שני באים החילונים ואומרים, זה יפה שמאמינים בתרומה רוחנית, אך עם זה לא הולכים למכולת, ולא נלחמים בשדה הקרב. התרומה היחידה שהמדינה צריכה היא תרומה שיש לה ביטוי חומרי כלשהו בצורת מיסים, בצורת מקומות עבודה, בצורת כוח קניה גדול יותר, ובצורת היכולת לשרת בצבא או בכל שירות אזרחי אחר ולתרום למדינה באופן פעיל ופרקטי. עד הבחירות האחרונות היו הקואליציות בישראל מבוססות היטב על המפלגות החרדיות שלא נתנו שום הזדמנות לשינוי הסטטוס קוו, והתעקשו לשמר את המצב הקיים שבו אנשים העוסקים בתחום של לימוד תורה, יהיו פטורים מהצורך לשרת בצבא, מהצורך לעבוד לפרנסתם ולפרנסת משפחתם, ויוכלו לקבל תקציבים מהמדינה לצורך קיום.
לימוד תורה זאת לא עבודה
בבחירות האחרונות חל מהפך במבנה הקואליציה בישראל עם עלייתם לשלטון של מפלגת יש עתיד ומפלגת הבית היהודי שהובילו את המהלך של שיוויון בנטל. שיוויון בנטל הוא למעשה שיוויון בכל הנטל המושת על מרבית הציבור הישראלי, קרי לא רק שיוויון בשירות הצבאי, אלא גם שיוויון בזכאות לתקציבים ובחובה לעבוד ולהתפרנס באופן עצמאי. בהתאם לכך, עתידה הקואליציה החדשה לעודד את הציבור החרדי להשתחרר מהקונספציה לפיה לימוד תורה הוא עיסוק מספק שיכול לפרנס את העוסקים בו. הדרך היחידה להתקיים במדינה מתוקנת היא באמצעות עבודה ופרנסה ובאמצעות תרומה לקהילה ולמדינה בתוכן אנו חיים. מן הסתם עוד צפויים לקואליציה מאבקים קשים ומכשולים רבים בדרך למטרה הנשגבת, אך ההנחה היא שכאשר עושים את הדבר הנכון, בסופו של דבר המהלך מצליח. אזרחים רבים היום בישראל נושאים את עיניהם אל הכנסת בירושלים בציפייה ובתקווה שהמצב אכן הולך להשתנות, ולא הם לבדם יצטרכו לשאת את כל הנטל של המדינה הקטנה שלנו, שדורשת משאבים רבים גם בתחום הכלכלה והרווחה וגם בתחום הבטחון.