בס"ד
אחת מתריי"ג מצוות היא "לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו" (דברים ג, ב).
והנה בפרשת שמיני מספרת לנו התורה סיפור עצוב – סיפור מותם של בני אהרון הכהן הגדול – מותם של נדב ואביהוא הצדיקים.
כיצד ולמה?
"ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו
ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת
ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם.
ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם
וימותו לפני ה'" (ויקרא י, א-ב)
ומבאר הרב נפתלי הירץ ויזל "בבאור":
נדב ואביהוא גדולי עולם היו וחליל להם לעבור בזדון את פי ה'. אבל מרוב שמחה נתערבבה עליהם דעתם ליכנס לפנים ולהקטיר כל אחד קטורת סמים דקה. ולא נצטוו מפי משה שיעשו כן, אלא מדעתם עשו, וזהו: אשר לא ציווה אותם". אבל האש שנטלו היה מן המזבח החיצון, כמשפטו בכל יום... ואין "אש זרה" הנאמר כאן ממש, אלא כמו "אשה ריח ניחוח" – שעניינו מאכל אש, כאילו אמר: מתנת אש זרה שלא נצטוו עליה...
היה ראוי לקדושי עליון כנדב ואביהוא להיות צנועים, כאמור: "והצנע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו, ח), ולירוא מגשת אל הקודש, אם לא נקראו לבוא שם ולבלתי הביא אש מדעת עצמם...לא חטאו גדולי עולם הללו לעבור על אחת מן האזהרות המפורשות, רק עברו גבול המוסר והצניעות, ובעבור גדולתם נחשב להם עוון ומתו".(הבאור, הר' נפתלי הירץ ויזל)
חטאם של נדב ואביהוא לא היה בעשותם מה שנאסר אלא ברצונם לעשות יותר ממה שנצטוו:
וכך מסכם בעל ה"חידושי הרי"ם" ז"ל: אף כי נדב ואביהוא היו אנשי מעלה, גדולים וקדושים, שעשו כל מעשיהם לשם שמים, בכל זאת נחשב להם לחסרון העדר ציווי ה' – "אשר לא ציווה" (ויקרא י, א). ציווי ה' הוא הכוח שבפניו צריך להיבטל אף השכל הנעלה ביותר.
הרי איפא קל וחומר הוא, שכאשר אדם מישראל עושה מצווה אך ורק משום שזהו ציווי ה', אף כי איננו יודע את טעם המצווה ואין שכלו משיג כלל את ערכה – נותן בו כוח הציווי חיות חדשה ומעלהו בדרגות הקדושה" (חידושי הרי"ם)
מתוך האתר "פרשת השבוע
http://www.2all.co.il/web/Sites8/parashathashavooa/