פרשת ויחי
מאת: גדליהו רחמן ז"ל
שתי פרשות נקראות על חיים כאשר דנות הן במוות:
פרשת "חיי שרה" הפותחת במותה של האם הראשונה מארבע האמהות שרה, רבקה, רחל, לאה, וכן פרשתנו "ויחי" המספרת על מותו של השלישי בשלושת האבות, אברהם יצחק ויעקב. תכונות תורשתיות פיסיות מצויות בבנים ובצאצאים, וגם תכונות תורשתיות רוחניות נמצאות בבנים, בבנות ובצאצאיהם לפי: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את-בניו ואת-ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט , למען הביא ה' על-אברהם, את אשר-דיבר עליו : (בראשית, וירא, י"ח, י"ט). יעקב מצווה ליוסף ולבניו, וכך גם בנו יוסף מצווה, בסוף ספר בראשית (על מעשי אבות סימן לבנים): "פקוד יפקוד א-לוהים אתכם והעליתם את-עצמותי מזה" (נ', כ"ה). יש קשר בין עצמות בחולם לעצמות בשורוק: את העצמות היבשות של נפטר רואים לפי העצמות=המהות שנשקפה מהאישיות שעלתה למרום. יעקב ויוסף על אף היותם בגלות מצרים, העצמות שלהם - מהותם היתה בארץ-ישראל. והם ציוונו, כאמור, גם לשמור דרך ה'.
ב. "ואגידה לכם את אשר-יקרא אתכם באחרית הימים "(מ"ט, א'). רש"י: "ואגידה לכם, ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה שכינה ממנו, והתחיל לומר דברים אחרים". גילוי הקץ הוא כמעט משימה בלתי אפשרית. כך, למשל, לגבי לוי לא ניבא יעקב על הופעתו של הגואל משה בן עמרם-בן קהת-בן לוי. והרי משה עתיד היה להיות אבי הנביאים וגדול המנהיגים, השליח הגואל מה', שעל ידו תינתן תורת ה' לעם ישראל בהר סיני. רק התחנות העיקריות, שבהן עוברת קריאת הדורות מראש על ידי ה' המגיד מראשית אחרית, קבועות, וכל היתר מותנה בכל התסבוכות של הבחירות החופשיות שבוחרים יחידים, קבוצות ועמים, בין בעתה (לא זכו) לאחישנה (זכו). עם ישראל חי, עוד אבינו יעקב-ישראל חי! יחי היא מילה שמימין לשמאל ומשמאל לימין נקראת שווה. בדומה לכך, גם המילים שמש, מים, יהי, היה, דוד, נתן, אבא, אמא,ועוד; ללמדנו על קיום מעגל סגור של מראשית לאחרית ומאחרית לראשית. שלילת הצרוף שמעון ולוי איננה יכולה להיות שלילת אחד מהם - לוי. כך גם בפרשת "עקב" (דברים, ט', ד'-ה'), שלילת הצרוף "בצדקתך" עם "רשעת הגויים", איננה יכולה להיות שלילת המרכיב "רשעת הגויים".
מלימוד זה למדים אנו, שאין להסיק כי יעקב אבינו שלל חלילה את שמעון בפני עצמו, או את לוי בפני עצמו. הוא הסתייג רק מהחיבור שנוצר ביניהם וגזר להפריד בין שניהם, כדי שהטוב האמור לשכון אצל לוי (שבט ההוראה) ישמור על הייחוד שלו. יעקב אבינו הבין שקיצוניות קנאית טומנת בחובה את הסכנה של הפרת האיזון על ידי כך שהיא נהפכת לפעמים לקיצוניות מנוגדת.
ואכן, חששו זה של יעקב בא לידי ביטוי בעת נישואי התערובת של זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני עם המדיינית כזבי בת צור(כזכור, שמעון יצא באמצעים אלימים נגד אפשרות נישואי התערובת בין דינה עם שכם בן חמור).
הסכנה הגדולה הצפויה בהיעדר אחריות מבוקרת ומאוזנת היא כאמור במעבר מקיצוניות לקיצוניות, כפי שתארנו קודם.
יש, אפוא, לחלק בין ההוראה בקדושה ובטהרה לבין הקנאות הקיצונית הבלתי אחראית. לפיכך נגזר על לוי להיפרד משמעון וכן מכל שבט אחר. לשבט לוי, כידוע, אין נחלה שבטית רצופה. השבטים נצטוו להפריש ללוי מ"ב ערים בעקבות הוראת ההפרדה שגזר יעקב. ההפרדה המדוברת נועדה להציל את הייעוד של שבט לוי כדי שההוראה לא תהיה משועבדת לקנאות וכדי למנוע בעתיד ביצוע מעשים חריגים עקב השראה של גורם הקנאות.
בס"ה היו ללויים 48 ערים. 42 ערים שנתרמו על ידי השבטים וכן 6 ערי מקלט. 48 בגימטריא זה מח. אסור למי שמיועד לשמש כמוח לעם, להיות מצורף להשפעות לא ייחודיות שעשויות לפגום בייחודו. לסיכום הלימוד שדנו בו יש להזהיר גם מטעות אפשרית אחרת והיא, שחיוב מרכיב אחד מבין השנים אינו בהכרח גם שלילת המרכיב האחר. זהו חידוש חשוב ביהדות. ואכן, לומדים אנו בדף י"ג ,עמ' ב' במסכת עירובין בהקשר למחלקת בין בית הלל ו-בית שמאי .... "אמר ר' אבא אמר שמואל, 3 שנים נחלקו ב"ש וב"ה, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו.יצאה בת-קול ואמרה אלו ואלו דברי א-להים חיים והלכה כ-ב"ה ".
מזה אנו למדים, כי למרות שבמקרים רבים נפסקה הלכה כבית הלל, אין פרוש הדבר שחיוב אחד המרכיבים הנו שלילת בעל המחלקת שלו. חיזוק לכך מוצאים אנו גם בפרקי אבות, ושם נאמר: כי מחלוקת לשם שמים סופה להתקיים. אכן, יש דעות הגורסות כי לעתיד לבוא, כאשר נמצא בס"ד ברמה רוחנית גבוהה יותר, עשויה הפסיקה להשתנות לטובת דעת בית שמאי. משתמע מזה, כי בנתונים מסוימים ובצרוף מסוים כך הדבר, ואילו בנתונים אחרים ובצרוף שונה אחרת הדבר. רמז למציאות כזו ניתן לראות מהמידה החותמת את 13 המידות שהתורה נדרשת בהם, בברייתא דרבי ישמעאל. ... "וכן שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם.
יתר על כן, כך גם ניתן להבין את שעורו של קוהלת "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך, כי ירא א-להים יצא את כולם".
ג. "וירא יוסף כי-ישית אביו יד-ימינו על-ראש אפרים, וירע בעיניו...ויאמר יוסף אל-אביו, לא-כן אבי, כי-זה הבכור... (בראשית, מ"ח, י"ז-י"ח). לכאורה תמוה הדבר, והרי יוסף עצמו חלם חלומות בכורה מעל אחיו הגדולים ממנו בבני יעקב? מכאן שבכורה רוחנית, דוחה בחירה כרונולוגית. אולי חשב יוסף אז, כי מנשה אינו פחות מאפרים, גם בבכורה רוחנית. ואילו יעקב חזה גם את הנולד לעתיד.
ד. האין זה מפתיע, שכאשר יעקב וכל ביתו מצויים במצרים בחסות יוסף המשנה לפרעה, דווקא יהודה הוא שמתברך "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו..."? יעקב עצמו ידע שלאחר שיעצום את עיניו, יהיו בניו תלויים בחסדי יוסף, ועל כן לברכתו ליוסף הקדיש חמישה פסוקים בדיוק כשם שהקדיש ליהודה, אבל רמז ברורות שבארץ-ישראל, בעתיד, המלך יהיה מיהודה. אפשר, שכאשר יוסף מיהר אל אביו, מנשה ואפרים לא הספיקו להחליף בגדיהם המצריים לבגדים שלובשת משפחת יעקב. יעקב הבחין בלבוש הזר של מנשה ואפרים ועל כן שאל "מי אלה?". יתכן גם שבחזונו הנבואי ראה את הסטיות של שבט אפרים מירבעם בן נבט והלאה, ולכן ניבהל לבקש שיקברוהו במערת המכפלה כדי שצאצאיו יהיו חייבים לזכור שעצמותם=מהותם היא בארץ-ישראל. בעקבותיו גם בנו יוסף מבקש: "ויאמר יוסף אל-אחיו אנוכי מת וא-לוהים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן-הארץ הזאת אל-הארץ אשר נשבע לאברהם, ליצחק וליעקב: וישבע יוסף את-בני ישראל לאמור, פקוד יפקוד א-להים אתכם והעליתם את עצמותי מזה" (נ', כ"ד-כ"ה). נותר פסוק אחרון (נ', כ"ו) על כך שגופו של יוסף, דהיינו עצמותיו, הונחו בארון במצרים. ספר בראשית על מעשי אבות סימן לבנים מלמדנו שגם אם העצמות נקברו בגלות, העצמות=המהות דבקה בארץ-ישראל.