בס"ד
בפרשת חיי שרה אנו נחשפים לסיפור אהבה מופלא ומיוחד.
יצחק אבינו – עולה תמימה – רואה לראשונה את רבקה – הכלה המיועדת לו - כשהיא קרבה לעברו על גמל.
הוא לוקח אותה לביתו, נושא אותה לאישה ואז – "ויאהבה"
מדהים! קודם מתחתנים ואחר כך אוהבים..
ואת השידוך הזה הביא לידי גמר העבד הנאמן אליעזר.
וכך אנו לומדים על השדכן הראשון – על אליעזר עבד אברהם, היוצא בשליחות אדונו לחפש אישה ליצחק, ומשביעו לא לקחת אשה ליצחק מבנות הכנעני.
"אל ארצי ומולדתי תלך ולקחת אשה לבני יצחק" (בראשית כד, ד)
ואליעזר מבטיח לו. הוא נשבע ויוצא לדרכו.
והוא מכין מכין לעצמו סימנים לבחירת הנערה הראוייה לבן אדונו, ליצחק:"והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק" (בראשית כד, יד)
זהו מבחן החסד לכלה.
ואם כי לכאורה עובר העבד על איסור קביעת סימנים ( הרמב"ם, הלכות עכו"ם יא, ד), הרי שמפרש זאת אברבנאל אחרת:
"לאחר שיבחר מהן את היותר יפה בתואר ובמראה הלא יצטרך לדעת טיב מידותיה וזה יבורר על ידי שתאמר: "שתה וגם גמלך אשקה", שבזה ידע בבירור שהיא אשה טובה במידות בענווה ובנדיבות וברחמנות"
אין פה ניחושים או קסם, מסביר אברבנאל, אלא שזהו מבחן אופי פשוט שבו רצה אליעזר למצוא את בעלת החסד הראויה לבן אדונו, ליצחק.
ורבקה, אליה פונה אליעזר בבקשה לשתות: "הגמיאיני נא מעט מים מכדך" (בראשית כד, טו) עומדת במבחן בהצלחה רבה: "ותרד העינה ותמלא כדה ותעל...ותמהר ותער כדה אל השוקת
ותרץ עוד אל הבאר לשאוב
ותשאב...
ןתשאב לכל גמליו.. (בראשית כד, טז כ)
לא הסתפקה רבקה במילוי הבקשה לשתות מעט מים והמשיכה לדרכה, אלא פעלה עד ועוד להשקות אותו וגם את גמליו.
הלוך חזור
שאוב וחזור, רצה וחוזרת.
אליעזר הנפעם מביט בה ובמעשיה ונוכח לדעת כי הצליח ה' את דרכו.
הוא מוציא את המתנות שהביא ומעניקם לה ורוצה לפגוש את הוריה לדעת אם יסכימו לשלוח עימו את רבקה.
ונעשה השידוך.
ורבקה הולכת עימו לפגוש את חתנה. את יצחק.
ורגע המפגש מרגש:
"ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפול מעל הגמל ותאמר אל העבד: מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו ויאמר העבד הוא אדוני ותקח את הצעיף ותתכס" ( בראשית כד, סד-סה)
היא נבהלת ומכסה עצמה בצעיף מפני יופיו והדרו של יצחק ומפני צניעותה.
העבד – אליעזר – מספר ליצחק כיצד נבחרה רבקה ומה ראה בה.
ויצחק לוקח אותה לביתו, נושא אותה לאישה ו"ויאהבה". וזה המקום בו מלמדת אותנו התורה מהי אהבה: "ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה" (בראשית כד, סז).
ומכאן לומד הרש"ר הירש דברים מופלאים על האהבה האמיתית:
"אף זו תכונה אשר, ברוך ה', לא ניטשטשה בזרע אברהם ושרה, יצחק ורבקה! ככל שהוסיפה להיות אשתו, כן גדלה אהבתו! כדוגמת נישואין אלה של הבן היהודי הראשון, כן נוסדים הנישואין, רוב הנישואין בישראל, לא על יסוד התשוקה, אלא על פי שיקול התבונה.
הורים וקרובים נמלכים בעצמם, אם הצעירים מתאימים זה לזו, משום כך גוברת האהבה ככל שהם מרבים להתוודע זה לזו.
אך רוב הנישואין בעולם הלא יהודי נגמרים על פי מה שהם קוראים "אהבה". ואין לו לאדם אלא להציץ בתיאורי הנובלות הלקוחות מן החיים, כדי להיווכח מיד, מה רבה שם התהום בין ה"אהבה" שלפני הנישואין, לבין זו שלאחריהם..."אהבה" זו היתה עיוורת, ועל כן כל שעל בעתיד – אכזבה.
לא כן הנישואין בישראל שעליהם הוא אומר: "ותהי לו לאשה ויאהבה", שם יום הנישואין איננו שיא הפריחה, אלא שורש לאהבה" (רבי שמעון רפאל הירש)
רבקה ויצחק הינם הפכים גמורים.
שניהם בעלי חסד.
אבל רבקה מוחצנת בחסדיה. חסדיה הם נראים
יצחק הינו גם איש של חסד. אבל מעשיו נסתרים, הוא צדיק נסתר, עד שהיה מוכן להיעקד על המזבח. על כך מכנים אותו חז"ל: "עולה תמימה" (רש"י בראשית כו,ב עפ"י בראשית רבה סד, ג)
וזוהי גדולתו המיוחדת של יצחק.
בעוד רבקה היא הצופיה הליכות בית יצחק, היא הקובעת סדרי הבית ומקבלת את אישורו של יצחק עלח מעשיה.
כאשר אליעזר מביא אותה ליצחק, הוא מתבונן ומקבל.
כאשר היא הולכת לדרוש את ה', זה מוסכם עליו.
גם כאשר היא מחליפה את הברכה בין יעקב לעשיו, הוא מאשר את עשייתה – "גם ברוך יהיה" (בראשית כז, לג)
שכן, יצחק הוא אדם הנפעל ממרומים.
בעקידה – ע"י אברהם.
בשידוך – ע"י אליעזר
ובברכת הבנים – ע"י רבקה.
(עפ"י הספר "אשת חיל" לרב שלמה אבינר)
* * *
זיווגם של יצחק ורבקה מיוחד וקדוש הוא.
זהו הילד היהודי הראשון וכל מעשיהם סימן הוא לנו.
בביתם היתה האהבה והכבוד.
ועל כן כה מפתיע שבעניין הברכה, היא פועלת ויוצאת כאילו נגד בעלה.
היא יוזמת, עושה ומקבלת על עצמה עד שיעקב יקבל את הברכה:, "עלי קללתך בני" שכן הברכה הינה היא חשובה ונוגעת לכלל בניינו של עם ישראל,
ובזה – היא אינה מוותרת!
מתוך האתר "פרשת השבוע":
http://web.kosher2all.co.il/Sites8/parashathashavooa/