שלילת המודרנה: המאבק בחילון ובאידיאולוגיות מודרניות
עיקרון זה גורס כי החילוניות והתנועות האידיאולוגיות הקשורות אליה – אינן לגיטימיות ביהדות.
שאלת היחס לחילונים היא קשה משום קיומן של מימרות סותרות בנידון.
הרמב"ם פסק כי דינו של מחלל שבת בפרהסיא דינו כגוי, והשולחן ערוך אסר את יינו לשתייה, ואף ניתן למצוא הוראה שגורסת כי מותר לגרום למותם של אותם עוברי עברות להכעיס גם ללא משפט. אך מן העבר השני עומדת הוראה אחרת של הרמב"ם הרואה בהם תינוקות שנשבו. שאינם יודעים את הדרך ונולדו לתוך עולם בור. את הקו הראשון והשמרני יותר אימצו בעיקר רבני הונגריה והבולט שבהם, האדמו"ר ממונקאטש ר' חיים אלעזר שפירא שאסר על שתיים יינם ואף על חיתון עמם. מן העבר השני ניתן למצוא את אחד מגדולי הפוסקים בגרמניה, ר' יעקב אטלינגר, וגם את החזון איש.
כל זאת בקשר לחילונים, אך בקשר לחילוניות כאידיאולוגיה ולתפישות שצמחו על בירכיה, מוכרזת מלחמת חורמה. תורת ישראל היא תורת אמת ולא תשתנה ותפישות שונות חילוניות עתידות להעלם מן העולם כפי שבאו, טוען האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג. רק חכמי ישראל ראו את הנולד ולכן הזהירו מפני אותן אידיאולוגיות מודרניות שסופן שהן גורמות עוול ורוע לבני האדם. כך, הזהירו גדולי התורה ובראשם החת"ם סופר מהאמנציפציה ותוצאותיה והמחיר לא אחר לבוא. השואה ופתרון הסופי הייתה דרכם של הגויים להיפתר מהיהודים שרצו להדמות אליהם.
הרב שך דגל בקו הזה גם הוא והוסיף אל הרעות החולות הללו גם את הדמוקרטיה אותה הוא זיהה עם השמאל הישראלי האנטי דתי. הדמוקרטיה, כתב, מובילה לפריקת רסן "הורסת את המגבלות ומחריבה את האנושות". לדידו, רק התורה יכולה להיות הדמוקרטיה האמיתית.
בבסיסו של העניין עומד כמובן העיקרון של "ירידת הדורות" והשמרנות הנגזרת ממנה. כך למשל, הרב רוזנשטיין מראשי תנועת המוסר באירופה במאה ה-19 מתאר את האידיאולוגיות החילוניות. ההמונים נמשכים אחרי אידיאולוגיות אלו שרק הורסות ומחריבות לא משום שהם חפצים בהפקרות אלא משום שאין הם מוצאים נחת בחייהם. במקום להכיר בעובדה שיש בהם חוסר הם חושבים שהחוסר הוא בעולם ומנסים לתקן אותו. ולכן "כאשר שומעים מאיזה משוגע ותועה רוח איזו דעה חדשה – חוטפים אותה בשתי ידיים, בחושבם אולי ימצאו בדעה זאת איזה דבר מועיל אשר יטיב את חייהם וימציא לה איזו נחת רוח בחייהם! אנשים אומללים!"
שלילת המודרנ – המאבק נגד הציונות
עיקר זה רואה בציונות סכנה ליהדות הנאמנה. עיקרון זה נסמך בעיקר על אופייה החילוני של הציונות.
כך, הטענה היא כי עם ישראל הוא עם מיוחד שאינו עונה על ההגדרות החילוניות למושג עם. אין לו מרכיבים משותפים של טריטוריה, שפה, תרבות, היסטוריה וגזע, יש לו חוק. חוק התורה. הציונות באה ומנסה להעמיד את העם היהודי על בסיסי ההגדרה החילונית, אך הדבר לא הולך. שכן הגדרה מחדש כמוהה כיצירת עם חדש וחלוקת העם היהודי לשניים – עם התורה והעם החדש.
ר' חיים מבריסק טען כי מטרתה האמיתית של הציונות איננה בניית מדינה אלא ניתוק העם היהודי מהתורה, ואף הרב שך דגל בתפישה זאת וראה את הציונים כמתבוללים בארצם.
החרדיות הרדיקאלית הלכה עוד יותר רחוק. תפישה זאת, המיוצגת בעיקר ע"י ר' יואל מסאטמר, רואה בציונות עבירה על שלוש השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל. בשתיים הראשונות נאמר שאסור לבני ישראל לעלות בחומה (דהיינו, להתאגד ולעלות ולהיאחז בארץ) ושלא למרוד באומות העולם. השבועה השלישית מופנית לפי הגויים שלא ישעבדו את ישראל יותר מדי (בבלי כתובות, קיא ע"א). כלומר, על עם ישראל לקבל את הגזירה ולחכות לא-ל שיושיע ולא לקרב את הקץ. העונש במשוואה של ר' יואל על דחיקת הקץ הוא השואה.
גם הציונות הדתית ( ? דתיות לאומית. לכל המחכים, אנא התאזרו בסבלנות, המאמר בנושא בוא יבוא) אינה נתפשת כטובה בהרבה מאחותה הציונית-חילונית. הרב וסרמן טען כי "אם הרעיון הלאומי הוא בבחינת עבודה זרה, אזי הרעיון הלאומי-דתי הוא בבחינת עבודה זרה בשיתוף". והרב שך סיכם "אלו הדתיים הלאומיים – זהו אותו הסיר הציוני וכולו טרף, רק שהכיפה הסרוגה מכסה".
סתגרנות – התבדלות פוליטית והתבצרות תרבותית
עיקרון זה קובע כי הדרך היחידה לשמר את היהדות החרדית היא בבניית חומות הסתגרות אל מול העולם החיצוני אם כי על טיב החומות וצורת בנייתן חלוקות הדעות.
החת"ם סופר כתב כי ההפרדה היא סנקציה ראויה לחוטאים והגנה טובה לנאמנים. הוא אף דרש מהלכים דרסטיים מעבר להתבדלות – איסור חיתון והפרדה בנוסח מלחמת הכתות שהייתה בתקופת בית שני, אותה הוא רואה כמושא לחיקוי. תלמידו, המהר"ם שיק, טען שבסופו של דבר גם החוטאים יצאו נשכרים ממהלך זה. כאשר יוכחו בסופו של דבר כי טעו, תהייה להם דרך לחזור אל האמת ואל שומריה. מעניין לציין כי דווקא במזרח אירופה (אע"פ שהונגריה נמצאת במזרח אירופה, אך מבחינת חלוקתה של האורתודוכסיה, היא מסווגת כנפרדת) התנגדו למהלך זה, הן החסידים והן המתנגדים. הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (נצי"ב), ראש ישיבת וולוזי'ן כתב: "עצה זו של הפרדת קהילות קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה. הן בשעה שהיינו באה"ק (ארצנו קדושה) וברשותנו כמעט, בבית שני, נעתם (נשרפה) ארץ וחרב הבית וגלה ישראל בסיבת פרושים עם הצדוקים וגם הוסב מחמת שנאת חנם הרבה".
שתי הדרכים המנוגדות אחת לשנייה, יש להן את הגושפנקא של "דעת תורה" ומשום "אמונת חכמים" חובה לציית לשתיהן.
גם לארץ הגיע הויכוח ומאחר והבריטים רצו לאחד את כלל הישוב היהודי תחת מטרייה אזרחית אחת – כנסת ישראל ותחת מטרייה דתית אחת הרבנות הראשית; התנגדו לכך הקיצונים ויצרו לאחר מאבקים את "העדה החרדית ירושלים" שנשאה את דגל ההתבדלות הפוליטית בגאון.
עמדה זאת שלטה בכיפה עד אשר הגיע החזון-איש שסבר כי לא שם מתנהלת המערכה אלא בתחום התרבותי-חינוכי. החזון-איש, לאחר שהפך לגדול הדור ומנהיגה של היהדות החרדית, בעיקר לאחר השואה, הדגיש מאד את הקו הזה. הוא ראה בישיבות את "מבצרי התורה". הוא גילה אדישות בשאלות פוליטיות-מוסדיות ולא היה לו איכפת שאגודת ישראל תשתלב במוסדות המדינה, אך כל פעם שהיה נדמה לו שהממסד מנסה לפגוע באורח החיים הדתי ובהלכה יצא למלחמה.
חינוך וישיבות: "אין לנו שיור רק התורה הזאת"
עיקרון זה גורס כי הערובה הכמעט יחידה להישרדותו של העם היהודי היא התורה ובעיקר לימוד התורה. למען מטרה זאת מגויסים כמעט כל המשאבים של החברה. הכוונה היא כמובן לעולם הישיבות העומדות על טהרת הקודש, משמע, ללא לימודי חול כלל באר, או מעט לימודי אנגלית בחו"ל. ככל שהתחזקו התנועות החילוניות וגדל הסחף, כך נתפשו הישיבות ודרך זאת כצורה היחידה לשמור ולהציל את "היהדות הנאמנה". הציטוט לעיל, הלקוח מתוך אחד המזמורים הנאמרים בתפילות יום הכיפורים, הפך לסיסמה העיקרית בדרך לביצור עולם התורה. תפישה זאת רק גברה ותפשה תאוצה לאחר השואה והצורך להקים מחדש את מרכזי התורה בעיקר בשתי הקהילות היהודיות הגדולות הנותרות – ארה"ב וישראל. בישראל הוקמה "חברת הלומדים". מסגרת שבה הגבר ממשיך את לימודיו גם לאחר נישואיו במסגרת הכולל ולא יוצא לעבוד. המלגה שקיבל האברך שרובה הגיעה מהמדינה וחלקה מתרומות, לא יכלה כמובן לפרנס את צורכי המשפחה ולשם כך נדרשה האישה לקחת חלק בעול הפרנסה, בנוסף לעול גידול הילדים. וההורים נדרשו לסייע לזוג הצעיר. כך למשל, אנקדוטה חרדית המפרשת את הדברים של המשנה "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים". על התורה – של הבעל (והכוונה היא למלגה מהכולל), על העבודה – של האישה ועל גמילות חסדים – של ההורים.
גם לאחר שמולא צו השעה ועולם הישיבות חזר ופרח והגיע לממדים חסרי תקדים, לא פסקה הוראת הרבנים להמשיך בדרך זאת.
מהותנות: טבע האדם, בחירת ישראל, גברים ונשים
עיקרון זה הוא יותר תפישה רעיונית מאשר עיקרון מובנה וברור. בראש ובראשונה מדובר כמובן בהבדלים בין בני אדם. כך למשל ההבדל המהותי בין עם ישראל לאומות העולם. תפישה זאת מציגה את היהודי כעליון ומספקת תחושת סולידאריות בין כל חלקי העם, מבחינת לכל יהודי יש ניצוץ גם אם הוא לבוש במלבושים רבים וכמעט ואינו נראה.
בנושא ההבדלים בין גברים ונשים רואים החרדים תכונות יסוד גבריות ותכונות יסוד נשיות שאינן ניתנות לשינוי. מתוך תפישה זאת מוסברת גם השמרנות החרדית לגבי מעמד האישה. התפישה הבסיסית היא כי האישה "כל כבודה בת מלך פנימה" ואף כי פה ושם היו שינויים – כמו יציאת האישה לעבודה, אין למתוח את היריעה מעבר להכרח הנחוץ. האישה נתפשת כמעודנת ומחפשת צניעות, פגיעה, תלותית ונבונה יותר בעניינים קונקרטיים מאשר בעלת יכולת הבנה מופשטת הדרושה ע"מ ללמוד תורה.
אך ביתר שאת אמורה תפישה זאת בנוגע לטבע האדם עצמו. כאן בולטת התפישה של תנועת המוסר הליטאית הגורסת כי ליצר כוח הרסני רב למדי שלא רק מושך את האדם אל העבירה אלא גם משבש את דעתו ומוליכו שולל. הרצונות האישיים משבשים את השכל והופכות את האדם ליצור חלש. כדי למנוע אם כן, את כישלונו של האדם, חייב הוא לבטל את דעתו מפני "דעת תורה" של גדולי הדור או של האדמו"ר שאל חצרו הוא משתייך.
ההחמרה
עיקרון זה גורס כי יש למעט כמה שניתן בקולות והיתרים בהלכה. מעניין כי דווקא שלושת הפוסקים הגדולים והמשפיעים ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20 – ר' שלמה זלמן אוירבך, ר' משה פינקלשטיין ויבדל"א הרב עובדיה יוסף – כולם נוטים להקל מתוך תפישת עולם. הנטייה להחמיר צומחת דווקא מכיוון אחר. מצד בני התורה הרבים הרואים עצמם מחויבים לנורמות מחמירות יותר. ההחמרה היא תוצר של מניעים שונים וביניהם ניתן למנות החמרה מתוך התגוננות כמו החת"ם סופר, החמרה הבאה מתוך להט דתי או החמרה הבאה מתפישות שונות של הפוסק עמו כמו החזון-איש.
אמנם ההסברים הניתנים הם רבים אך בסופו של דבר כולם מתמצים במגמה חברתית אחת המתבטאת בעיקר בדיני כשרות, שבת, נידה וצניעות (חשוב לזכור כי הפוסקים שהזכרנו לעיל, אמנם מתירים היתרים שונים שרוב הציבור אינו יכול לעמוד בהם או סופגים ביקורת רבה; אך היתרים אלו באים ע"פ רוב שלא בפרסום פומבי אלא כתשובה אישית ואז הם יכולים גם לסתור אותה בפרהסיה אם הם נחשבים למקלים מדי).