סינדרום רגישות יתר פוסט טראומתית-PTHS במחלת כאב כרוני
אנשים הסובלים ממחלות שלהן מתלווה תחושת הכאב תמידית (כאב כרוני), חווים מבחינה נפשית ופיזית חוייה טראומתית .
לפעמים חולים אלו , סבלו גם בעברם חוויות טראומתיות שלא קשורות למחלה זו או אחרת(התעללות רגשית או פיזית בילדות, יחסים אלימים, מלחמות ,גירושים קשים ,מות קשה של בן משפחה, ועוד ).
האפקט הטראומתי המצטבר בגופם ובנפשם עלול ליצור תגובות פוסט- טראומיות קשות בזמן המחלה.
כך נוצר מעגל סגור של כאב/ חרדה/כאב, המחזקים אחד את השני.
מאורע טאומתי הנו זעזוע גוף- נפש.
כל המערכות ההשירדותיות :מערכת העצבים המרכזית, הורמונים ,מערכות אוטונומיות כמו מערכת העכול וכלי הדם נחלצות להתמודדות .
ככל שהאדם הנו בעל מבנה אישיותי ו כוחות אגו חזקים ,וכן תמיכה סביבתית טובה - כך המאורע הטראומתי(מחלה וכאב מתמשך) לא יהפוך לפוסט טראומתי.
לעומת זאת ככל שבעברו יש מאורעות קשים רגשית, והוא חסר סביבה תומכת, כן תהיה המחלה והכאב המתמשך קשים יותר להתמודדות רגשית.
במחלה קשה עם כאב כרוני ממושך,והחמרה פיזית בלתי ניתנת לצפיה ושליטה(פיברומיאלגיה, טרשת נפוצה פרוגרסיבית),יש לעיתים תגובות ורגישויות כמו במצב של התעללות ממושכת .
כאב כרוני הוא מצב של התקפה פיזית מתמדת..החמרה פיזית בלתי ניתנת לצפיה ולעצירה יש בה אפקט חרדתי כמו בהתעללות פיזית בשבי ובכלא.
כאשר החולה, סובל מקוים דכאוניים , הרי שמצב של כאב כרוני יגביר דכאון, עייפות, בעיות ברכוז, שנויים בתאבון,הפרעות בשינה, הסתגרות מפעילות , ומחשבות אבדניות.
מצב זה של טראומה , יכול לגרום לרגישות יתר של מערכת העצבים , מתח שרירים ולכאב גדול אף יותר.
חווית כאב הנה מאד אישית ובלתי ניתנת לשיתוף מה שמגביר תחושת בדידות וניכור סביבתי..
כל חוויה טראומתית, מעובדת על ידי המנגנון ההישרדותי פסיכולוגי ומתפרשת באופן סובייקטיבי, לאור מכלול החוויות הקודמות שמהן נבנתה האישיות ותפיסת עולמה.
ולכן בדומה לחווית כאב שבה רק האדם יכול לחוש אותו,גם חוויה טראומתית (כמו מחלה חשוכת מרפא), הינה מאד אישית. קשה לחלוק ולשתף בה את האחר שאינו בעל אוזן מקצועית וגם אז לא קל לחלוק אותה עם מי שאינו מכיר חוויה שכזאת...
. עובדה זו גם היא מגבירה חווית נכור ובדוד סביבתי, שבמילא גדולה לאור הנכות והמגבלות הפיזיות של המחלה.
לעיתים המערכת הנפשית של החולה מאד רגישה בעקבות חוויות קודמות קשות כפי שצוין לעיל. אז יש לעיתים מצב שבו מתפתח סינדרום רגישות יתר פוסט טראומתית(posttraumatic hyperirritability syndrome(PTHS
כאמור מצב זה הנו תוצאה של רגישות יתר חריגה .
לאנשים שחוו חוויות טראומתיות בעבר, ובנוסף סובלים ממצב של כאב כרוני קשב בעקבות מחלה, נוטים לפתח החמרה שכזאת.
חלק נוסף של האוכלוסיה שעלול לחלות בסינדרום זה הם אנשים הסובלים ממחלה קשה עם כאב כרוני , החווים בזמן המחלהבנוסף גם תאונה, חוויה רגשית קשה(פרידה לדוגמא), או מחלה נוספת. (לדוגמא פיברומיאלגיה במצב מתקדם שבמהלכה עוברים נתוח או טרשת נפוצה שבמהלכה יש תאונה או שבירה של רגל או יד)-הנם חשופים למצב זה.
כל טראומה נוספת למחלה יכולה לגרום לנזק של מערכת החישה ובעקבותיה לסינדרום רגישות יתר פוסט טראומתי.
במצב זה לדוגמא בעת מחלה עם כאב כרוני, הכאב מתגבר בעקבות רעשים, (מכונית שעוברת, דלת הנטרקת, צלצול טלפון), מתח נפשי(המתנה בתור, יחס תוקפני,כעסים),ומאמץ פיזי מתמשך. (בשול ממושך , הליכה במזג אויר חם או קר).
כל מתח גבוה יותר כמו מלחמה, פרידה, אובדן כלכלי או רגשי, יכול במהירות לשנות את האיזון הרגיש שבו נמצא החולה הסובל ממחלה עם כאב כרוני, ולגרום להתפתחות הסינדרום. בטרשת נפוצה לדוגמא, תהיה החמרה בהדרדרות יכולת התנועה או יגרמו כאבים ספסטיים.
הפגיעות,רגישות היתר של מערכת העצבים האוטונומית, וכוחות הנפש המדולדלים יכולים לגרום לפריצת הסינדרום שהנו פוסט טראומטי במהותו אבל כולל תגובה של גוף –נפש חריפה.
ניתן להגדיר את הסינדרום גם כהפרעת טראומה מצטברת.
בזמן הופעת סינדרום רגישות יתר פוסט טראומתית, יש לטפל בחולה, באופן נפשי ורפואי הולם.
.רופא שאינו מודע לכך, יכול להחמיר את הסינדרום.
במצב שכזה אין לבצע כל בדיקה או טפול חודרני , אם ניתן למנוע זאת.
מבחינה נפשית אין להתבלבל ולחשוד שבוחן המציאות של החולה מעורערים.
תמיכה נפשית לא שיפוטית ולא מעשית,נכונה במצב שכזה .
מטפל גופני יתאים לחולה במצב זה טפול פיזי רך, לא פולשני ולא מכאיב,ורק בהדרגה יגע בצורה יותר עמוקה ברקמות.
למרות שזרימת הדם.התקינה הינה מאד חשובה במקרה של טרשת פרוגרסיבית או פיברומיאלגיה קשה, ידאג הפיזיותרפיסט המנוסה לבסס אימון רגשי בינו לבין המטול הסובל מסינדרום שכזה דרך מגע לא פולשני ולא מכאיב ורק בהדרגה יגיע למצב של מגע עמוק יותר. כפי שפסיכולוג ינסה להתקרב באופן מאד עדין לכל מי שעבר התעללות רגשית ופיזית כי במצב של חרדה וחוסר אימון ההגנות חזקות, והאיזון מאד מאד עדין.
המשפחה תשתדל לשמור על סביבה(במידת האפשר) לא רועשת ולא אלימה.ולהמנע מחכוכים והעלאת מטענים קשים.
מומלץ להיות במחיצת חיות בית כמו חתולים (שהנם לא רעשניים, ותנועותיהם חרישיות ומגען רך ), כמו כן שהיה בטבע רגוע ללא המולה,רצוי עם מים. כל זה מאד מומלץ וחיובי. לחולה הנמצא במצב דחק קשה.
על המטפל הנפשי התומך, לעודד קשר של החולה עם אנשים מכילים חיוביים (להמנע מקשרים עם אנשים בעלי קוים נרקסיסטיים)..
לעיתים יש צורך בטיפול תרופתי זמני, שמוריד חרדה ודכאון,.
במינונים נמוכים, טפול שכזה יכול לעזור להפחתת כאב נוירופאתי, ולהחלמה מסנדרום רגישות יתר פוסט טראומתית.
כל זה חשוב ביותר בכדי למנוע הסלמה ומחשבות אובדניות.
טיפול נפשי נכון , סביבה אוהבת תומכת ומגינה,מטפל גוף עדין ובעל אינטליגנציה רגשית, רופא אמפטי לעיתים אף ותרופה פסיכיאטרית במינון נכון ,מודעות רוחנית ומציאת משמעות – יכולים לעזור לחולה להתאושש מסינדרום רגישות יתר פוסט טראומטי באופן מלא.
יש לעיתים ואף מתרחשת התמרה של רגישות היתר לגרויים חיצוניים הגורמים להגברת הכאב, והרגישות מקבלת מימד רוחני עמוק.
אז מתרחש תיקון ברמה הרוחנית העמוקה