חינוך ילדים באור הקבלה 6
"המפתח לאיזון"
ימין מקרבת שמאל דוחה
אי אפשר לדבר על חינוך ילדים באור הקבלה בלי להביא את הכלל הגדול שהורו לנו חז"ל, "ימין מקרבת, שמאל דוחה", ובכדי לגעת בעומק העניין צריכים להיכנס מעט אל מושגי יסוד של תורת הקבלה. עץ החיים, האילן של עשר הספירות נחלק לשלושה קוים. מה שנקרא בלשון הקבלה ג' קוין. קו ימין הוא קו החסד, קו שמאל הוא קו הגבורה והקו האמצעי הוא התפארת, המפאר ומשכין שלום בין הניגודים. כבר הזכרנו במאמר קודם (מאמר 4), שעשר הספירות מתבטאות בכל תחום בחיינו וככל שנלמד לזהות ולנהוג על פי מבנה רוחני זה, כך יוטב לנו. כפי שאומר זאת הרמ"ק בספרו "תומר דבורה", "האדם צריך שידמה לקונו". המציאות הגשמית צריכה להתחקות אחר המציאות הרוחנית ובכך להחדיר את הרוחניות אל כל פינה ופינה בחיינו.
שבע הספירות התחתונות מיוצגות גם במידות שבנפש שלנו, תכונות האופי שאיתם אנו פועלים, וגם בגוף האדם. הספירות הראשונות בשבע הספירות התחתונות הן החסד והגבורה וכנגדן בגוף האדם יש את הידיים. יד ימין היא החסד ויד שמאל היא הגבורה. מכאן נוכל להבין את מה שהורנו חז"ל, יד ימין מקרבת ויד שמאל דוחה.
אי אפשר לחנך ילדים בלי לפעול עם שתי הידיים, עם שתי ההנהגות הללו. חסד וגבורה, אהבה ויראה, חכמת הקבלה מכנה אותן שתי כנפיים. ראינו פעם ציפור שעפה עם כנף אחת? זאת תהיה תעופה במעגלים שמובילה לשום מקום. ילדים שגדלו עם יותר מדי "יד ימין", יותר מדי חסד, יצאו ילדים שאמנם קיבלו הרבה אהבה, אבל לא למדו גבולות ולרב אינם מסוגלים לקחת החלטות בעצמם. יכול להיות שתהיה חסרה בהם גם מידת היראה, היכולת להיזהר ולהישמר ממאורעות החיים, ובודאי שתהיה להם בעיה עם קבלת מרות. לעומתם ילדים שגדלו עם יותר מדי "יד שמאל", יותר מדי גבורה, אמנם יצאו אחראים וזהירים, אך יחסר להם הביטחון והיכולת ליזום ולפעול באפיקים חדשים. הם יחששו כל הזמן שאולי הם לא מספיק טובים ולכן אין באפשרותם להתפתח בחיים כלל.
התיאורים הנ"ל הם אמנם כוללניים, אך מייצגים את שני הקוים בקיצוניותם. קו החסד הוא כמו יסוד המים, שואף תמיד להתפשט ולהתרחב, להשפיע עוד ועוד. קו הגבורה, לעומתו, הוא כמו יסוד האש, ששואף אמנם לעלות מעלה, אך מצמצם ומכלה את כל מה שנקרה בדרכו. אי אפשר לבשל שום דבר טוב וטעים רק עם מים או רק עם אש, צריך סיר כדי שהשניים ישתלבו בצורה תועלתית. צריך להגיע אל הגורם השלישי, הקו האמצעי, כדי שהתוצאה תהיה רצויה וחיובית באמת.
פעמיים מופיע בתורה הציווי על כיבוד הורים. בפעם הראשונה, בעשרת הדיברות, הלשון היא, "כבד את-אביך, ואת-אמך" (שמות כ' י"א), ואילו בפעם השניה, בפרשת 'קדושים', הלשון שונה, "איש אמו ואביו תיראו"(ויקרא י"ט ג'). מתוך שתי הלשונות עולה מידת האיזון עליה אנחנו מדברים. חז"ל דרשו ששינוי הלשון נובע מטבע האדם.
ככלל, התורה היא מדריך לחסרונות האדם. כיוון שמצווה זה מלשון צוותא, לשון חיבור, אז אין מצוה שלא מצביעה על חסרון באדם שצריך למלא אותו באור ולשוב ולחברו בחזרה אל שורשו. בנוגע למצות כיבוד הורים, כמובן שיש הבדל משמעותי בין אבא ואמא, ולכן התורה משנה את נקודת ההתייחסות. בפעם הראשונה, זה לשון כיבוד ואז האב מוזכר ראשון, ואילו בפעם השניה זה לשון יראה ואז האם מוזכרת ראשונה. התורה מלמדת אותנו שבמקרה של האב לא צריך להדגיש את היראה אלא את הכבוד, שזה מרמז על חיסרון באהבה, כי מטבע הדברים לילד יש יותר יראה כלפי האב והחיסרון הוא דוקא בכיבוד ואהבה. לעומת זאת האם, שנמצאת רב הזמן עם הילדים, קודמת בציווי על יראה, מפני שבטבע, מתוך הרגילות ואהבת האם הטבעית, חסרה יראה.
התורה מאזנת אותנו. כהורים, אנו לומדים שדוקא האם, שהיא במקרה זה, קו ימין, אהבה ללא תנאי, צריכה חיזוק בקו שמאל, היראה, הגבולות, המשמעת, כלפי ילדיה. האב, שהוא קו שמאל ומידת היראה על ילדיו טבעית היא, דוקא הוא צריך להתחזק במידת האהבה ללא תנאי. שוב נדגיש שאלו הן "הנוסחאות", וכל אחד מאתנו צריך להבין אותן בתוך עצמו, כאב, כאם, כאדם. דבר נוסף, צריך לזכור שרק בשיתוף פעולה מלא ותמידי בין ההורים ניתן להגיע לחינוך המאוזן, אשר דורש כאמור את גילוי הקו האמצעי, "יד ימין מקרבת, יד שמאל דוחה", כאשר כל אחד מביא את הצד החזק שלו אל המערכת.
ההורה הרוחני חייב להכיר את שתי המידות האלה בנפשו ולבדוק את עצמו בכל רגע ורגע, כיצד הוא נוהג. אם נצליח בכך, דיינו. וגם אם לא נצליח, חשוב לזכור שההשתדלות שלנו היא הגורם המכריע. אם נפשפש במעשינו ונחפש כל הזמן כיצד לאזן את הרכב המשפחתי על כביש החיים, לא רק שנצליח לחנך אותם בצורה טובה, אלא גם אם נשגה שוב ושוב, הכוונה הפנימית שלנו, הרצון וההשתדלות, זה מה שיועבר ויונחל לילדינו כדרך חיים.
חינוך ילדים באור הקבלה 5 "ילדים זאת מראה"
גילוי הנסתר
אחד הרגעים החשובים ביותר במעגל השנה היהודית הוא ליל הסדר. כל ליל הסדר סובב על נקודת החינוך של"והגדת לבנך". בליל הסדר הילדים נשלחים למצוא את האפיקומן ויש רמז גדול בדבר. שלב האפיקומן נקרא 'צפון'. הילדים מוצאים בלילה הזה את הצפון, את מה שההורים החביאו. אלא שזה לא מסתכם בלילה הזה. הבורא נטע בילדים שלנו את היכולת המופלאה ללחוץ לנו על הכפתורים המדויקים, למצוא ולהוציא מאתנו את כל נקודות החולשה שלנו. אלה שאנו ערים להן ואלה שאנו עדיין לא מודעים להן. בקיצור, את כל ה'צפון' בתוכנו. התכלית היא לחשוף את הנקודות הללו לצורך תיקון. אמנם הרבה פעמים זה גורם לנו כהורים לאי-נוחות גדולה. אבל, כמו בליל פסח, השורה התחתונה היא שאנו צריכים לתת להם על כך פרס מתנה.
הסתכלות פנימית
חכמת הקבלה מסבירה לנו שהעולם כולו הינו אך ורק השתקפות של המציאות הפנימית שלנו לצורך התיקון שלנו. למעשה, זהו אחד מעיקרי תורתו של הבעל שם טוב. כשזה מגיע לחינוך ילדים וליחסנו עם הילדים זה לעיתים נהיה ממש קשה לעיכול. באופן טבעי, במהלך גידולם אנו מתעסקים יותר מדי פעמים בחיצוניות, מאשימים את הילד בדברים, מלבישים עליו בעיות שונות, יותר קל לנו לראות את הליקויים שלו כישות נפרדת מאתנו. אולם הקבלה מדריכה אותנו להסתכלות פנימית, את כל הבעיות צריך לפתור בשורש והשורש נמצא אצלנו בפנים. לכן ההורה הרוחני חייב להבין שממש כפי שאנו כהורים באים לעזור לנשמות הקטנות לגדול, כך אותן נשמות באות לעזור לנו לצמוח רוחנית. הילדים הם המראות הקטנות שלנו. הם ישקפו לנו את כל הדברים שטרם תיקנו בתוך עצמנו. למעשה, מצב הילדים הוא לרב השתקפות מוחלטת של מצבם הרוחני של ההורים. הם מרגישים אותנו, במודע ואף יותר מזה באופן לא מודע.
הדוגמא האישית
נחזור לאחת משתי הנחות היסוד שפתחנו בהן (מאמר 1), חינוך ילדים הוא חינוך עצמנו בראש ובראשונה. לכן גם הדריכו אותנו החכמים שהדוגמא האישית היא אחד מאמצעי החינוך העיקריים שיש בידינו. בחינוך חיצוני רגיל, המחנך משמש דוגמא כל עוד הוא במחיצת התלמיד והדגש הוא על מה שהוא מקרין בחיצוניותו. בחינוך היהודי, כבר הבנו שהתכלית היא להוציא לאור את פנימיות הילד. על כן, כאן יש חשיבות עצומה לפנימיות ההורה המחנך. אומר ה"נתיבות שלום", "כל מה שהמחנך עושה אפילו בחדרי חדרים משפיע על החניך"(נתיבות חינוך).
כבר אמרנו שהילדים הם בעלי חיישנים מצוינים. אמרו חז"ל שמאז החורבן "הנבואה ניתנה לשוטים וילדים". יש לילדים שלנו חוש ריח מפותח והרגשה החודרת לעמקי נפשו של ההורה המחנך. כל דבר מוסר ותוכחה שהמחנך נותן לילד, השפעתו מותנית באיזה מידה הילד מרגיש שהמחנך נאמן לדבריו בפנימיותו. אפשר לבזבז אלף מילים ללא הואיל. "המטרה הסופית שיש בפנימיות לבו (של המחנך), ואפילו בתת הכרה, היא החורטת רישומיה בנפש הרכה של החניך ולא מה שאומר בפיו" (שם). בשני מקרים זהים הורה יכול לבקש מהילד שילך לסדר את החדר ובכל פעם התגובה תהיה שונה. אם בלבו של ההורה מסתתרת המחשבה של "תעזוב אותי בשקט, תן לי מנוחה", רב הסיכויים שהילד ירגיש את זה וייצמד להורה כמו דבק טוב. אך אם בליבו של ההורה רצון טוב לעזור לילד לקיים את משימותיו, רב הסיכויים שבקשתו תענה בחיוב.
כוונה נכונה ורצון אמיתי
אנו מבינים שהפנימיות שלנו כהורים משחקת פה תפקיד כמעט מוחלט ושללא חינוך עצמנו ודוגמא אישית אנחנו אבודים. נשאלת השאלה כיצד בכל זאת נחנך את ילדינו, גם כשאנו מודעים לכך שאיננו יכולים להוות דוגמא אישית ברב המקרים? התשובה לפי המקובלים טמונה בתנועה הפנימית שיש בתוכנו. אם יש בלבנו שאיפות טהורות, השתוקקות ורצון אמיתי להגיע לאותם המדרגות שאנו מחנכים עליהם את ילדינו, זה המסר שיעבור לילדים. הכל תלוי בכוונה.
אם ההורה "לקוי במידות רעות, אבל ליקוייו מייסרים אותו בפנימיותו, ובמסתרים תבכה נפשו למה לא זכה לטהרת המידות, ומתוך אהבה כנה לבנו או לחניכו הוא מדבר אליו בכל הלב שזה האושר האמיתי" (נתיבות חינוך), זה המסר שהילד יפנים. אבל אם ההורה מטיף לבנו שהגשמיות אינה העיקר, בזמן שבתוך ליבו ההורה שואף להנאות חומריות ונוחיות חיים אזי הילד יחוש זאת ודבריו של ההורה יפלו על אוזניים ערלות, במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב, זה יצור קונפליקט פנימי אצל הילד וחוסר אמון בהורה כמחנך.
הפתרון תמיד בפנימיות
התמונה מתבהרת. מערכת היחסים עם המראות הקטנות שקבלנו מהבורא, הילדים שלנו, מחדדת את התפיסה של חכמת הקבלה שהמציאות מורכבת מחיצוניות ופנימיות, ממש כפי שכותב זאת הרב אשלג, בסיום מאמר "הקדמה לספר הזוהר". אם אנו רוצים להימלט מה"כאוס" שנפל עלינו בדור האחרון בתחום גידול וחינוך הילדים, עלינו לאמץ דרך חיים באור הפנימיות.
ניתן להאזין להרצאה בנושא דרך הקישור הבא:
חינוך ילדים ע"פ הקבלה
האזנה נעימה ומועילה